היורש נשאר בצד / "הכל מקצועי"
מנצ'סטר יונייטד של מויס היא לא מנצ'סטר יונייטד של סר אלכס, וזה מתחיל בהחלטה לתקוף כמעט תמיד מהאגפים. למה זה לא מצליח, ומדוע מוקדם להספיד את המחליף של פרגוסון?
למה למנצ'סטר יונייטד יש כבר ארבעה הפסדי בית, יותר מכל עונה אחרת בעשור האחרון? איך קורה שהאלופה נמצאת רק במקום השביעי באנגליה? מה ההסבר לשלושה הפסדים רצופים לראשונה מאז שנת 2001? לא משנה איזה אוהד יונייטד תשאלו, תמיד תקבלו אחת משתי תשובות: הראשונה תהיה "אלכס פרגוסון", השנייה "דייויד מויס". שני שמות שהם בעצם תשובה אחת.
אלה שמהללים את פרגוסון יסבירו שגם לסר אלכס לא היו שחקנים מספיק טובים, אבל הקבוצה זכתה באליפות בזכות הגאונות שלו, הערך המוסף. אלה שבוחרים להאשים את מויס יקבעו שהמנג'ר החדש לא מספיק טוב. כך או כך, זה לא באמת משנה. יונייטד לא מכרה בקיץ אף שחקן משמעותי, ההגנה האיטית משהו היא אותה הגנה, וקשר התקפי היה חסר גם קודם. ההבדל המשמעותי הוא בעמדת המאמן, אבל האם אפשר גם להסביר את השינוי ולשים את האצבע על נקודה מסוימת?
יש פרמטרים שאינם ניתנים למדידה. אנחנו לא יכולים לבדוק את ההשפעה של פרגוסון בשיחות מוטיבציה, את ההתנהלות בחדר ההלבשה או הכבוד מהשופטים. אנחנו יכולים להסתכל על הבדל בשיטת המשחק. לסוגיה הזו נדרש לואיס סאהה, ואין מתאים ממנו: הוא שיחק ארבע שנים אצל פרגוסון ביונייטד וארבע שנים אצל מויס באברטון. "ברור ששניהם עובדים קשה ורוצים לנצח, אבל זווית הראייה שלהם שונה", הסביר החלוץ הצרפתי בתוכנית רדיו. "פרגוסון היה חלוץ, מויס היה בלם, והם לא חולקים אותה פילוסופיית משחק. באברטון עבדנו על דברים אחרים מאשר ביונייטד".
כן, פילוסופיית משחק שונה. ואם רוצים לבחור נקודה שמסבירה מה השתנה באולד טראפורד, הפילוסופיה של מויס היא הנקודה להתחיל בה.
אברטון יונייטד
בתקופתו באברטון הסביר מויס את שני העקרונות החשובים שלו: 1. חיזוק ההגנה - הקשרים המרכזיים התמקדו במשימות הגנתיות; 2. לתקוף כמה שיותר מהצדדים עם שחקני האגף והמגינים. הקבוצה שלו לא שלטה בכדור במרכז השדה. ב-11 עונותיו בגודיסון פארק, אברטון הייתה הקבוצה בעלת אחוז ההתקפות מהמרכז הנמוך בליגה.
דבר דומה קורה העונה ביונייטד. מייקל קאריק, הקשר המרכזי הטוב ביותר שיש למויס, מתמקד יותר במשימות הגנתיות ומוביל את הליגה בחטיפות למשחק - נתון נדיר לקשר בקבוצה בכירה. טום קלברלי, הקשר שבדרך כלל משחק לצידו, שולח 62 אחוז מהמסירות שלו לרוחב במקום קדימה (שלישי בליגה בקטגוריה הזו). יונייטד מוסרת כ-40 מסירות קצרות פחות במשחק מבעונה שעברה, מדייקת פחות במסירה וחוטפת יותר כדורים.
כל הנתונים האלה מתנקזים למספר אחד: רק 25 אחוז מהתקפות השדים האדומים מגיעות מהאמצע – מקום אחרון בליגה, יחד עם האל סיטי. אחרון! בשנתיים האחרונות הייתה יונייטד שביעית ושישית בליגה בקטגוריה הזו, אבל העונה הכל הולך הצידה. אין אמצע, לפחות לא בהתקפה.
יש שתי בעיות בסגנון המשחק הקיצוני הזה:
1. הוא לא מתאים לקבוצה גדולה. קבוצת על, שאמורה לשלוט ברוב המשחקים, חייבת יצירתיות גם במרכז. נתוני האתר WHOSCORED מראים שברצלונה, יובנטוס ופריז סן-ז'רמן, שמוליכות את הליגות שלהן, גם תוקפות הכי הרבה מהמרכז בספרד, באיטליה ובצרפת. יונייטד, כאמור, אחרונה באנגליה בקטגוריה הזו. מבחינה טקטית, האלופה מתנהגת לפעמים כמו קבוצת מרכז טבלה.
2. דיוק שחקני האגף. אדם בייט, אחד הפרשנים של רשת סקיי, הראה במאמר מבריק את הירידה באיכות שחקני האגף ביונייטד. לא רק שהיא מגביהה בלי סוף, היא גם הקבוצה עם הכי הרבה הגבהות לא מדויקות בליגה, עם כ-21 בממוצע למשחק (בהפסד לטוטנהאם היו 47 הגבהות). אלה נתונים נדירים. ליונייטד תמיד היו שחקני כנף אדירים. כריסטיאנו רונאלדו, ריאן גיגס, דייויד בקהאם, ואפשר ללכת אחורה גם לאנדריי קנצ'לסקיס. היום אין לה בצדדים כוכב בסדר הגודל הזה. נכון, עדנאן ינוזאי מדהים, אבל עדיין מדובר בילד שלא יכול לקחת הכל על עצמו. הוא גם שישי בליגה באיבודי כדור. אנטוניו ולנסיה סביר, נאני ואשלי יאנג מאכזבים. מויס שם את כל הביצים באגף (בעיקר הימני: 43% מההתקפות), אבל אם הכדורים לא מדויקים – אין לו אלטרנטיבה.
הביצה והתרנגולת
יש לא מעט דברים שאפשר לומר להגנתו של מויס. למשל, רובין ואן פרסי פצוע ויונייטד סבלה מפציעות נוספות. גם הגיוני שקבוצה תיכנס להלם כשהיא מאבדת מאמן אחרי 27 שנה, ואיתו את רוב הצוות. אפשר גם להזכיר שפרגוסון עצמו היה קרוב לפיטורים בתחילת דרכו, או – כמו שכתב מחבר ספר הטרבל של יונייטד, דניאל האריס – לציין שפרגי השאיר אדמה מעט חרוכה עם הגנה מתבגרת וצורך ברענון. אפשר גם לטעון שלמויס פשוט אין ברירה עם שיטת המשחק, כי לקבוצה שלו אין קשר מרכזי תוקף ברמה גבוהה.
ובאמת אין לה אחד כזה. קאריק, כאמור, מתרכז בהגנה. קלברלי לעולם לא יהיה "פול סקולס החדש". מרואן פלאיני לא מתאים למשבצת הזו. דארן פלצ'ר, שחזר מפציעה ונראה כפתרון הטוב ביותר,
הוא ממש לא ססק פברגאס או תיאגו אלקנטרה, שבהם חשקה יונייטד בקיץ. כרגע, שילוב מואץ של שינג'י קגאווה, שמתבזבז באולד טראפורד, נראה כרעיון הטוב ביותר.
לאורך הקריירה שלו, גם פרגוסון לא דגל תמיד ביצירתיות במרכז. אבל כשהכדורגל השתנה לכיוון הזה, היה לו כוח, המון כוח, להתמודד עם החוסר הזה. למשל, הוא החזיר את סקולס מפרישה או הציב את וויין רוני בקישור. באוקטובר 2012 רוני סיפר כמה הוא מאושר לשחק בקישור עבור סר אלכס. באוקטובר 2013, כשפרגוסון כבר בבית, רוני חשף שזו הייתה הסיבה שרצה לעזוב, ובכך רמז למויס שלא יעז להסיט אותו לאחור. למויס אין את העוצמה שהייתה לפרגוסון הכל יכול.
אז מה קדם למה, הביצה או התרנגולת? האם מויס מוותר על התקפה מהאמצע כי זו פילוסופיית האימון שלו, או מאחר שיונייטד כל כך חסרה את השחקן היצירתי במרכז? האם הוא עקשן או פשוט מנסה להסתדר עם מה שיש? בקרוב כנראה נקבל תשובות. יונייטד, יש להניח, תחתים סוף סוף את הקשר המיוחל (מדברים שוב על אילקאי גונדוגאן מדורטמונד ואנדר הררה מבילבאו), וכשזה יקרה נוכל לראות אם מויס ממשיך בדרך שלו, או מכניס בה שינויים. ואולי גם נגלה עד כמה היורש של פרגוסון באמת ראוי להיקרא כך.
רוצים לדבר על כדורגל? עשו לייק לעמוד הפייסבוק של "הכל מקצועי" ועקבו אחרי אורי קופר בטוויטר.
לפנייה לכתב/ת 
