האוצר הבטיח לנו כסף? נו, אז מה?

בשנת 1985 שררה בישראל בוקה ומבולקה בתחום הכלכלי. תוהו ובוהו של ממש. האינפלציה הרקיעה שחקים. מאזן התשלומים היה בכי רע והגירעון - מפלצתי. המחירים עלו מעלה מדי יום ולפעמים כל כמה שעות. היה ברור שיש צורך בתוכנית כלכלית דרסטית שתייצב את המשק.

לטורים האחרונים של יוסף פריצקי :

כמעט בלי פיקוח: מי באמת שולט בכסף שלנו

התקציב הראשון: איך מחלקים מיליארד שקל?

הישראלים משלמים כפול על אותו שירות?

שמעון פרס, שהיה אז ראש הממשלה, יחד עם יצחק מודעי ז"ל, שכיהן כשר האוצר, גיבשו תוכנית כלכלית. לא נרחיב כאן מילים על התוכנית הזו שאכן חילצה את המשק הישראלי ממשבר נורא והעלתה אותו על דרך המלך. הצרה היא שאנו משלמים את מחיר התוכנית הזו עד עצם ימינו אלה משום שהתוכנית, בבסיסה, העניקה למשרד האוצר ולאגפיו (בייחוד אגף התקציבים והחשב הכללי) כוח בל ישוער.

חוק יסודות התקציב: הבטחות שלא חייבים לקיים

הכלי החקיקתי שמעניק את הכוח הזה נקרא "חוק יסודות התקציב". למרות שמו (המטעה) אין הוא חוק יסוד אלא חוק הקובע כיצד יראה ויבוצע תקציב שנתי, מהם התקבולים שהמדינה מקבלת ואיזה הוצאות עליה לפרט בחוק התקציב. זו הייתה הפעם הראשונה, למיטב ידיעתי, ש"נעשה סדר" בענייני התקציב וסוף סוף נחקק חוק שאמור היה להגדיר ולנהל את משק המדינה, יחד עם "חוק ההסדרים" (שעליו עוד נרחיב את הדיבור בהמשך).

לכאורה, הכל טוב ויפה. סעיפים 2 ו-3 לחוק זה קובעים כי הממשלה מחוייבת להביא מדי שנה לכנסת חוק תקציב שאמור לפרט את התקציב הרגיל של ההוצאה השוטפת, תקציב ההון והפיתוח, החזר החובות והמילוות וגם את תחזית התקבולים והמילוות, לרבות תחזית של סכומים שלא ייגבו בשל הטבות מס שהן.

סעיף 3 הוא העיקר ובו נקבע: "הממשלה רשאית להוציא בשנת כספים פלונית את הסכום הנקוב כהוצאה בחוק התקציב השנתי לאותה שנה". בשפה פשוטה: הממשלה אינה יכולה להוציא מעבר לסכום שנקבע בחוק התקציב. פחות - בוודאי, אך לא יותר. חוק זה קבע איפוא "תקרה" להוצאה אך לא קבע חובה להוציא כספים. וכך, גם אם ננקב בתקציב המדינה סכום כלשהו להוצאה - עדיין אין כלל ביטחון שסכום זה אכן יוצא בפועל. התקציב מרשה להוציא כספים עד לגובה מסויים. מרשה - אך לא מחייב. תקרת הוצאה - יש, רצפת הוצאה - אין.

ועכשיו אביא לכם שתי דוגמאות מנסיוני בכנסת כיצד אפשר להבטיח - אך לא לקיים. המקרה הראשון נוגע לשלהי כהונתה של הכנסת ה-16. סיעת "שינוי" אותה עזבתי קודם לכן, התנתה את תמיכתה בתקציב המדינה, מן האופוזיציה, במתן 700 מיליון שקל לגופים ולעניינים המקורבים ללב חבריה. חיש אצו רצו פקידי האוצר, דחופים ומבוהלים, והעבירו בוועדת הכספים את התיקונים המתבקשים להעברות תקציב אלה וההצבעה על התקציב עברה בשלום. סיעת "שינוי", על 14 חבריה, הצביעה בעדו מספסלי האופוזיציה.

וכמה כסף באמת עבר עקב ההבטחה הזו? מאות אלפי שקלים בודדים, אם בכלל. הכיצד? הוא שאמרנו: התקציב, על שינויו, הוא מתן אפשרות להוציא כספים אבל אינו מהווה כל התחייבות להוציאם. מעין "הצהרת כוונות" ותו לא, המוגבלת בתקרת הוצאה כללית.

הרפרנט הוא הקובע

הדוגמא השנייה ישנה עוד יותר והיא מתייחסת לתקופת כהונתי כשר התשתיות הלאומיות. בתפקיד זה הייתי אחראי גם על משק המים ועקב כך על משק הביוב. בישראל הייתה בעייה קשה של ניקוז וביוב במגזר הלא יהודי. יום אחד נתכנסה הממשלה והחליטה להקציב סכומי כסף ניכרים לפתרון ושיקום מערכות הביוב והניקוז במגזר זה. נקבעו תוכניות לביצוע, לוחות זמנים, הוכנו מכרזים ורק דבר אחד לא היה... כסף.

ראש הממשלה דאז, אריק שרון ז"ל, זימן ללשכתו את כל הנוגעים בדבר. בצד אחד של השולחן ישבו ראש הממשלה ומנכ"ל משרדו, אני ומנכ"ל משרדי, מנהל רשות המים, מנהל מינהל הביוב, ועוד ועוד. מן הצד השני ישב אדם אחד בלבד. האדם האחראי באגף התקציבים על מימון הפרויקט הזה. בלשון המשרד - "הרפרנט".

"מה קורה?" שאל ראש הממשלה. "מדוע אין כסף? הרי תיקצבנו באופן מיוחד את הפרויקט הזה?" נציג האגף, מבלי למצמץ, השיב לו: "אדוני ראש הממשלה. אתם תיקצבתם אבל אני לא חייב לשלם. אתה ודאי יודע שאין עלינו חובה לממן את ההוצאה. זו רק הרשאה להתחייב. לא חובה להתחייב." ובאותה נשימה הוסיף "אם תסכים לוותר לי (ממש כך! לי!) על תקצוב אחר אולי נסכים לממן חלק מן הפרויקט הזה".

אריק שרון הטיח באגרופו בשולחן שכמעט התפרק. המאפרה שהייתה מונחת עליו עפה לתקרה. פניו היו סמוקות מחימה וזעם: "איך אתה מעז לדבר אליי כך?" הרעים בקולו. "אני דורש מימון עכשיו. תיכף ומיד! בלי חכמות! שמעת?"

שריר לא זז בפניו של הרפרנט. במבט זגוגי הביט בנו, קיפל את מסמכיו והלך. אתם בוודאי מנחשים כמה כסף קיבל הפרויקט הזה.

אריק שרון כבר אינו בין החיים ואני כבר לא בפוליטיקה. מנכ"לי משרדינו עזבו את השירות הממשלתי. והרפרנט? הוא מכהן בתפקיד בכיר מאוד במשרד האוצר. מגיע לו, האין זאת?

ואתם, אם קראתם או שמעתם שמשרד האוצר הסכים לתקצב גוף פלוני או פעולה אלמונית - אל תשמחו בטרם עת. איך אמר לוי אשכול המנוח: "מה, כבר אסור להבטיח במדינה הזו?".