מכתבי לאה גולדברג שלא פורסמו מעולם

לאה גולדברג היא ללא ספק אחת היוצרות המרתקות ביותר שכתבו בעברית. דמותה ויצירתה מעוררות עניין רב, ותמיד יש בהן אלמנט של מסתורין והתחדשות. היום (ג'), נחשפו בספרייה הלאומית בירושלים אוסף של כ-80 מכתבים של גולדברג שטרם ראו אור, המהווים את התכתובת הארוכה בין גולדברג למשורר טוביה ריבנר.

מדובר במכתבי ידידות, המאירים באור אחר, ולעתים אף מפתיע, את דמותה של גולדברג. המכתבים מתפרשים על פני 20 שנה, מתחילת הקשר בין השניים בסוף שנות ה-40, עד ל-1969, סמוך למותה. בנוסף לכתובים, האוסף כולל ציורים שציירה גולדברג על גבי המכתבים, ברכות והזמנות. התזמון לחשיפת האוסף אינו מקרי - ביום ד' הקרוב יחול יום השנה ה-44 לפטירתה, וב-30 לינואר ייערך יום הולדתו ה-90 של ריבנר.

גלויה מאת גולדברג לריבנר (באדיבות הספרייה הלאומית)

גולדברג כותבת לריבנר מירושלים ב-7 במאי, 1963: "תודה רבה על התצלום ועל הספר. אני באמת לא כל כך מקסימה בתמונה הזאת, אבל שמחתי שיש לנו תמונה ביחד למזכרת ומפניך אני דווקא מרוצה מאוד. זה חשוב יותר, שכן את עצמי יש לי הזדמנות לראות פעם בפעם, וכידוע אין זה תענוג גדול".

"... את שירַי העתקתי ואני שולחת אותם לך במכתב הזה. בינתיים כתבתי עוד קצת דברים שונים ומשונים, ועדיין אינני יודעת 'מה לחיים ומה למוות', היינו, מה לסל ומה לספר. יש לי הרגשה קשה במקצת בנוגע לשירים האלה. לעתים, יש צורך להתרחק מעצמו מעצמך כדי להתרחק מן הכתוב. איך עושים זאת עכשיו, אינני יודעת".

הקשר בין ריבנר לגולדברג היה קשר של ידידות עמוקה. היא היתה משוררת ידועה, מתרגמת, סופרת ילדים, מחזאית ועורכת נחשבת, והוא - משורר מתחיל, תלמידה הקרוב שהיה צעיר ממנה ב-13 שנה, מתרגם ועורך, ולימים חתן פרס ישראל לשירה עברית. הקשר ביניהם נבנה על הערכה, דיאלוג כן וכאמור, ידידות שהחזיקה מעמד שנים רבות. גדעון טיקוצקי, עורך וחוקר ספרות, המתמחה בלאה גולדברג ואחד האחראיים העיקריים לתחייה המחודשת של יצירתה וכתביה האישיים, מספר כי הקשר בין גולדברג וריבנר היה "שילוב של קירבה אינטלקטואלית, ובצד זה גם פתיחות שנובעת מחברות קרובה.

מכתבים המעידים על קשר חזק ונאמן

"במקרים רבים אחרים, שילוב זה לא התקיים בקשרים שלהם היתה שותפה". אחת הראיות החותכות לכך, מסביר טיקוצקי, היא התייחסותו של ריבנר לאחד המאמרים החשובים ביותר שפרסמה, "הערות לאסתטיקה של הסימבוליזם", אחת מפסגות כתיבתה העיונית.

שיח של גילוי לב

"ריבנר מעביר את הערותיו על הטקסט, והיא מתפלמסת אתו על המאמר, מה שמכונן זווית חדשה לקריאתו. לשם כך היה דרוש ביטחון הדדי ואמונה בבן השיח. במכתבים אחרים, היא מסבירה מהו הרקע למספר משיריה, גם אלו המוכרים פחות. הדיון האינטלקטואלי התקיים לצד פתיחות אישית רבה, וגילוי לב גדול מאוד על אודות אנשים ששניהם מכירים כמו ש"י עגנון, למשל".

גולדברג כותבת לריבנר על ש"י עגנון במכתב מה-7 במאי, 1963: "חשבתי בינתיים על מה שסיפר לך עגנון על פגישתנו הראשונה. הסיגריות שלי מרגיזות אותו עכשיו, משהוא עצמו חדל לעשן ואינו יכול לראות נשים שהוא מחבבן שאצבעותיהן מצהיבות מסיגריות. בימים ההם לא היו אצבעותי צהובות אף כי עישנתי - הקפדתי לנקותן.

איור ששלחה גולדברג לריבנר, וחתמה "לאה"

"כנראה הרגיזוֹ אז משהו אחר, וכן גם בא אלי בדעה קדומה שאני 'מאותם המודרניים׳ שאינם ממעריציו. בינתיים נשתנה יחסו אלי אחרי שראה מה יחסי אליו, ותולה את הדחייה בעבר באצבעות צהובות שלא היו ולא נבראו. אילו אני הייתי כותבת רומנים הייתי עושה אותו לאחד הגיבורים המעניינים ביותר עם כל הלכאן ולכאן שלו". 

מכתבים אלו עתידים להישמר בספרייה הלאומית, ויהיו נגישים לציבור במחלקת הארכיונים של הספרייה. בנוסף לכך, אחדים מהם יוצגו בפורמט דיגיטלי באתר האינטרנט של הספרייה הלאומית. חשיפתם מאפשרת להעמיק את ההיכרות עם גולדברג כאישה, כאינטלקטואלית וכיוצרת. הם מספקים הצצה מרתקת עבור אוהדיה, ומקור מידע חשוב עבור חוקרי יצירתה.

טיקוצקי מוסיף כי במכתבים היא מציינת פרטים ביוגרפיים שהיו עד עתה עלומים או שלא נתנה להם אסמכתא רשמית. כך למשל, היא כותבת באחד המכתבים שהבית שהיא ואמה גרו בו נפגע מרסיס פגז בעת ששהו מחוצה לו, מה שלא היה ידוע כלל, או פרטים נקודתיים לגבי ילדותה, שאף לא מופיעים באופן חד-משמעי ביומניה.

שרבוט בכתב ידה של גולדברג על הזמנה

גולדברג כותבת לריבנר על שעבר עליה ועל אמהּ שחיו יחדיו בירושלים, במלחמת ששת הימים, בגלויה מה-16 ביוני, 1967: "לנו, אישית, לא קרה דבר חוץ מרסיס פגז ששבר חור עגול בשמשת הדלת בחדר הגדול, כשלא היינו בו. אמא היתה אשת חיִל. לא ירדנו למקלט והצלחנו אפילו לישון בלילה".

לאיזה פן לא מוכר בדמותה של גולדברג אנחנו נחשפים באמצעות המכתבים?

"בזכות בהשיח הייחודי, מעלה גולדברג בפתיחות נושאים שלא נהגה להתייחס אליהם - גם לא ביומניה המפורסמים - למשל, בענייני השעה. היא כותבת על עניינים אקטואליים, בהם מלחמת ששת הימים. במכתב אחד, סמוך לסיום המלחמה, היא מציגה נימה אופטימית (בניגוד לעמדה הפסימית שקדמה למלחמה), ומציינת שהיא מקווה לעתיד טוב ושאפילו הערבים נראים מאוששים אחרי המלחמה.

"במכתב שמתוארך כארבעה חודשים לאחר מכן, מאוקטובר 1967, היא מציגה את דאגתה: 'גם אני חרדה מאוד, הידידות של השבועות הראשונה היא שהיתה הנורמלית'. בזכות ההקשר עם ריבנר היא מאפשרת לעצמה להיפתח כי הוא שותף לעולם הרוחני שלה, כעמית, וגם כ'פרח משוררים' היא משיאה לו עצות.

איור על גב גלויה ששלחה לריבנר

"כך למשל היא מתייחסת לכך שמסרה את ספר השירים הראשון שלה מוקדם מדי לדפוס ושהיא נחפזה לפרסם שירה. מתוך כך היא מעודדת את ריבנר ,שהחל לפרסם בגיל מאוחר יותר. היא מתייחסת גם ליצירותיה שלה, כמו למשל, 'ההר האילם' - מחזה משנות ה-50 שאותו גנזה - וכותבת: 'הדמויות אינן רוצות להתחיל לחיות, וכל העסק, עסק ביש'. הדיון האינטלקטואלי כרוך בדיבור אישי מאוד, כך למשל במכתב שבו היא מסבירה שהיא מתרגמת את שיריו של הצייר שאגאל כדי לזכות ביצירתה בחתימתו, ושהשירים אינם טובים כלל, עד כי כאשר היא מכתיבה את התרגום למזכירתה, זו מייללת נוכח הסנטימנטליות של השירים".

איקונית, אך לא ממלכתית

גולדברג כותבת על מארק שאגאל במכתב מה-24 בינואר 1965: "אני עוד לא הכנסתי את שגל שלי למסגרת ובינתיים (כדי לזכות יום אחד בחתימתו) תרגמתי מרוסית איומה כמה שירים איומים שבאיומים שהוא כתב. האם ספרתי לך על כך במכתבי הקודם? מזכירתי כמעט ויללה כאשר הכתבתי את השורות הסנטימנטאליות הללו והיא עוד איננה יודעת כמה זה נורא ברוסית הגרועה שלו. למה צריך צייר כזה גם לכתוב? והנה אני מתנקמת בו בשקט בשקט ומציירת ציורים קטנים לעצמי".

כמי שחוקר את יצירתה ודמותה של גולדברג זה שנים רבות, מה משמעות המפגש עם המכתבים הללו עבורך?

"זהו מפגש יפה, שכן, 44 שנים לאחר מותה, והיא מתגלה לנו שוב מחדש. יש שפע של כתיבה על אודותיה, היא כמו לבה שלא קופאת, וכל הזמן דינאמית. המכתבים הללו מאפשרים להשלים חלקים בפאזל ששמו לאה גולדברג, וגם מציג צד מואר מאוד באישיות שלה. חשוב גם להבין שהז'אנר שבו היא כותבת  - מכתבים, בשונה מיומניה -, נכתב מראש כטקסט שעתיד להיקרא, כך שיש בו יותר דיאלוג עם העולם, רק שכאן לא מדובר בדיאלוג מר.

"המכתבים גורמים לקוראים לאהוב אותה"

"האישיות שלה קורנת מבעד לשורות וגם מרגישים את החיבה העמוקה לריבנר ולמשפחתו נוכח עיסוק נרחב בילדיו, בהתאמה לדמותה הנצחית כדודה. אני חושב שהמכתבים גורמים לקוראים אותם לאהוב אותה, ואין ספק שזו אחת ההתכתבויות היפות והמשמעותיות ביותר שקיימה".

"יש בגולדברג שילוב של משהו שהוא מאוד מכאן", מוסיף טיקוצקי, "ומאוד לא מכאן. אבל לא התנשאות של לא מכאן, אלא כהצבעה על אפשרויות נוספות. מצד אחד,

היא מהאבות המכוננים של העבריות והתרבות אך היא תמיד גם שגרירה של משהו אחר - העיניים תמיד נשואות לאירופה, למזרח. בביוגרפיה וביצירה שלה היא תמיד המגדלור שמאותת על הכאן ועכשיו וגם שולח את קרן האור למרחוק.

"עם כל התהליכים שעוברים על החברה בשנים האחרונות, קל מאוד להתרפק על דמות כזאת, שהיא מאוד בקונצנזוס אבל גם מאוד שונה. בנוסף, היא מייצגת בביוגרפיה שלה מסלול טיפוסי פחות, יש משהו רומנטי בדמות שלה: היא מתה יחסית בגיל צעיר, היו לה אהבות נכזבות, קל להתחבר לזה".

טיקוצקי מוסיף כי גולדברג לא היתה דמות ממלכתית, כמו אלתרמן למשל, ולכן אפקט הגילוי של גאונותה תמיד מעורר עניין. "גולדברג יצרה פרקים שלמים בתרבות שאנשים גדלו עליהם, בשירה וביצירתה לילדים. ויחד עם זאת, היא תמיד היתה אאוטסיידרית. אולי אנחנו קצת מאוהבים בנרטיב המרטירי הזה, כאילו עתה - עם הפרסומים המחודשים וכולי - אנו מחזירים אותה למקום שהיתה ראויה לו, ולא זכתה בו. עם כמה שאנו חושבים שאנו מכירים אותה ושיצירתה נוכחת מאוד במרחב הטקסטואלי, בתרבות הילדים, בשירה המולחנת ועוד, אנחנו עדיין לא מבינים איזו פנומן האישה הזאת. בגלל שהיא יצרה בעברית אנו לא ממקמים אותה בסקאלה של הנשים האיקוניות של התרבות המערבית, כמו למשל חנה ארנדט, אך היא היתה אינטלקטואלית יחידה במינה וחריפה, ועד שהיא לא תזכה למעמד שמגיע לה, אנחנו ממשיכים לגלות אותה שוב ושוב".