"כשקורה משהו לילד שלך, אתה מת מבפנים"

"כך רציתי אותך" (שראה אור לאחרונה בהוצאת כנרת זמורה-ביתן) מספר על יעל, אם חד-הורית שמגדלת את בנה בן השבע, נדב. הם רק עברו לרעננה והוא נכנס לכיתה חדשה - וכבר מחרימים אותו ילדי הכיתה, מתעללים בו בלי הרף, והכל בניצוחה של בת השכנה, שהיתה בכלל אמורה להיות חברה קרובה שלו. יעל מתבוננת בו, בילד הדחוי שלה, מרחמת, מתאמללת, ונכנסת לאובססיה סביב הנושא: הזמינו אותו למסיבת הכיתה או לא? היה לו עם מי ללכת הביתה מבית הספר או שצעד לבדו כשחבורת ילדים מצחקקת מאחוריו? יעל עוקבת בדריכות אחרי בת השכנה, מאחלת לה רע ומייחלת לנקמה.

"כך רציתי אותך". ילד שלא מצליח לפענח את הקוד החברתי

חלקו השני והקצר יותר של הרומן מביא את הדברים מנקודת מבטו של הילד, שכבר היה לנער - ואז התמונה נראית קצת אחרת.

אובססיה של אמא

רחל גיל, סופרת ומשוררת ישראלית שחיה ב-20 השנים האחרונות על הקו בין ארצות הברית לישראל, שבה לאחרונה לחיות כאן. היא נשואה בשנית לחוקר הספרות אברהם בלבן, ואם לשני ילדים בוגרים מנישואיה הקודמים. גיל נולדה בתל אביב, היא בוגרת הטכניון בחיפה בהנדסת בניין וגם עבדה במקצוע הזה, עד שפנתה ללימודי ספרות ועריכה, והחלה לעבוד כעורכת. היא פרסמה ספרי שירה, קובץ סיפורים וכמה רומנים, וכתבה את המחזה "פועלת זרה".

ברומן "כך רציתי אותך" ביקשה גיל לספר סיפור על אובססיה של אמא. "זה לא סיפור על הילד אלא על האמא שנכנסת לאובססיה, מתוך הרגשה שהיא הביאה ילד לעולם מבלי שבדקה אם היא בכלל יכולה לדאוג לו, ולדעת שהכל יהיה בסדר", היא אומרת. "כי פתאום קורה מקרה: יש לה ילד בריא ומוכשר, אבל הוא מתקשה במצבים חברתיים. הוא יודע לחשב במיומנות של ילד מבוגר, אבל לא מצליח לפענח את הקוד החברתי הפשוט של מתי להתקרב ומתי להתרחק ומה צריך לעשות.

"הדבר הזה מוליד אינספור חרמות עליו בכיתה, וימים שלמים איש לא מדבר איתו. אז המצב החברתי של הילד נעשה אובססיה אצל האמא. היא עוקבת אחרי הילדה שמתעללת בו, מונה את חטאיה, מפללת שיקרה לה משהו".

למה החלטת להוסיף בסוף גם את קולו של הילד?

"כדי לקבל פרופורציה. החלק השני מסופר על ידי הילד כשהוא כבר בן 15 וחצי, שמונה שנים אחרי המקרה. הילד קצת השתנה, הוא לא נעשה קאליבר חברתי אבל למד לשרוד. לאכול בשר. הסיפור הזה שופך אור על החלק הראשון".

גיבורת הספר לא באמת מצליחה לראות את המציאות מבעד לחרדות שלה. "קראתי לפני כמה שנים ספר שכתב עיתונאי של ה'ניו יורק טיימס' על הבן שלו, שהתמכר לסמים בגיל מאוד צעיר", מספרת גיל. "הילד היה בן 17 וכמעט אי אפשר היה לתקשר איתו. אביו סיפר על האובססיה הזאת שלו, הוא לא יכול היה להתעסק בשום דבר אחר, רק בבנו. יעל לא רואה בכלל את המצב של הילדה, השכנה שלה, הרי גם הילדה עוברת דברים איומים, אבל בגלל הדאגה שלה לבנה היא לא מסוגלת לראות מעבר לזה. אפילו הילד שלה כבר רואה יותר ממנה. הילדה האיומה הזאת נוגעת ללבו".

לקראת כתיבת הספר גיל קראה לא מעט מאמרים בנושאי הורות. "יש המון עדויות על ילדים שעשו להם דברים איומים ונוראים", היא אומרת, "הרי כל סלבריטי מספר היום איך הוא היה ילד דחוי - מה שבדרך כלל לא נכון בכלל. אבל יש פחות עדויות של אימהות על מקרי התעללות בילדים שלהן. יצא בארצות הברית ב-1989 ספר שבו ראיינו 1,100 נשים על הרגשתן כאימהות. אז חלקן מדברות על איך אנחנו לא כל כך אוהבים את הילדים כפי שציפו מאתנו, אבל לא היתה שם אפילו עדות אחת של אמא שמספרת על הילד שהתעללו בו".

איך את מסבירה את זה?

"אימהות בדרך כלל רואות את הילד כהארכה שלהן עצמן. מה שקורה לו, ההצלחות והכישלונות שלו, משקפים את האמא. אם קורה לו משהו זה כאילו האמא נכשלה. כשקורה לילד שלנו משהו רע, מישהו עולב בו עלבון נורא, במקום להיות המבוגר האחראי אנחנו מיד נסוגים אל הילדות שלנו, אנחנו מיד הופכים בעצמנו לילד קטן וחסר אונים. במקום להיות המבוגר האחראי אתה עצמך נמצא בעמדת הפגיעות הזאת, ואז אתה לא מסוגל לסייע.

"אבל יעל, בספר, היא קצת פאסיבית. היא נמנעת מפתרונות של ממש. הורה ממוצע היה הופך שולחן - היה מדבר בלי הרף עם המורים, עם המנהלת, עם ההורים של ילדי הכיתה. או לפחות עם האמא של הילדה המתעללת.

"אתה יכול להפוך שולחנות והמערכת תשתף פעולה, ועדיין יהיו ילדים מהצד שיזהו את החולשה של הגוזל הפצוע, ובאופן כמעט חייתי ייטפלו אליו. יעל בקשר עם המורה והיא עושה כל שביכולתה, אבל קשה לפעול במצב הזה. אתה לא יכול להילחם בילדים, כי חברת הילדים אכזרית. קצרה ידם של המורים וההורים מלהושיע.

"לא מזמן התפרסם מקרה של הורה, שאחרי שפנה שוב ושוב למורים ולהורים והם לא עשו כלום, הוא בא ותפס את הילד המתעלל ונקם בו. הורי הילד הקימו קול צעקה, ובעיתונות הסיפור דווח בטון של 'איך האבא הזה הרשה לעצמו'. אתה כל כך חסר אונים. תעשה מה שתעשה, לא תצליח לקדם את הילד שלך בסולם החברתי".

אז מה בכל זאת עושים?

"הורה צריך לעשות כל דבר שהוא יכול, לדבר עם ההורים, המורים, להעניק לילד ביטחון. אבל היכולת לשנות את המציאות היא מוגבלת. וכל פעם שקורה משהו לילד שלך אתה קצת מת מבפנים".

את חושבת שיש רוע אצל ילדים, או שילד שמתאכזר לאחרים זה ילד שרע לו?

"אני מאמינה שכל מי שדוחף, מישהו מאחורנית דוחף אותו. אבל אני מסתכלת לפעמים על ילדים קטנים ורואה ילדות בנות שנתיים שכבר יודעות הכל, ויש אנשים שלוקח להם המון המון שנים לרכוש את המיומנות החברתית הזאת, וגם אז היא לא בדיוק נרכשת. אלו שהיו 'ילדי כאפות' לא נעשים קאליברים חברתיים, הם מקסימום לומדים לשרוד ולשכלל את היכולות שלהם.

"חברת ילדים היא מאוד קשה. יש בה מנהיגים, ואם אתה לא חבר של מלכת הכיתה אז אתה בצרות. יש קודים חמורים של התנהגות, בנוגע למה מותר ולמה אסור לעשות. זו התקופה לפני שהם מאמצים את הנימוס ואת קוד ההתנהגות הבוגר. זו גם תקופה מאוד פרוצה, כי עוד לא הפנמת את העניין של איך צריך לנהוג בבני אדם אחרים.

"בסוף מתברר שהילד לומד לשרוד. בסוף הספר הילד הצמחוני הזה מתחיל לאכול בשר. הוא אפילו מחשיב את עצמו לחבר של אותה ילדה מתעללת".

גיל, כאמור, פירסמה כמה וכמה ספרים עד היום, אבל עשתה זאת תמיד ממקום מושבה בפלורידה. כעת, עם הרומן "כך רציתי אותך", זו הפעם

הראשונה שהיא מפרסמת ספר בישראל, ונמצאת כאן כדי לחוות את יציאתו לאור. בשנים הראשונות לנישואיה לאברהם בלבן, גם בגלל ילדיה שחיו בישראל וגם בגלל הטיפול באביה שעוד היה בחיים, היא נסעה לפלורידה בכל סמסטר למשך חודש.

בעשר השנים האחרונות כבר חייתה שם, ובמאי האחרון חזרו לישראל. שנות החיים בפלורידה, אגב, הולידו את הרומן שלה "נוף עם אשה גבוהה", המספר על זוג ישראלי שהגיע לאמריקה, ובוחן את יכולתם של הישראלים להיטמע בסביבה זרה.

"חיינו חיים מאוד טובים שם", היא אומרת, "אבל בניגוד לרוב הישראלים תמיד החזקנו דירה בארץ והיה ברור לנו שזה עניין זמני של עבודה. אבל כשלבן שלי נולדו תאומות הבנתי שאת זה אני לא עושה מרחוק. מעולם לא התייחסתי לפלורידה כאל מקום המגורים הקבוע שלי. היום אנשים מדברים על ירידה מהארץ כפתרון לכל הבעיות. הם לא מבינים איך נראות ארצות אחרות, איך מקבלים שם זרים. זה לא פשוט לוותר על מולדת, משפחה, שפה".