פרסומאי שהפך מורה: רוצה לחיות, לא לשרוד
עולם השיווק והפרסום סיפק פרנסה יפה לאיתי דולב - עד שהחל לתהות איזו מורשת הוא רוצה להותיר אחריו. השינוי לא אחר לבוא: הוא הפך למורה לתיאטרון לילדים. עשיתי שינוי - סדרה על אנשים שעשו הסבה מקצועית
מבחינות רבות, אני קלישאה מהלכת על שתיים: חיפשתי את עצמי אחרי תואר מעניין אבל מגוחך מבחינת פרנסה, מצאתי את עצמי בעולם השיווק והפרסום, עשיתי כסף, טסתי וביליתי. אבל אז הגיע המבול ועשיתי שינוי - עברתי לתחום ההוראה וכיום אני מורה לילדים ביסודי ובחטיבה. זה הדבר הכי קשה, הכי סיזיפי והכי קסום שיכול להיות. כיצד זה קרה?
צפו: כך עשה איתי דולב את ההסבה המקצועית
כשהתעוררתי, הרגשתי כאילו הייתי עיוור ועכשיו אני רואה. באותו הזמן הבנתי שאני לא לבד בעולם, קלישאתי עד כמה שזה יישמע. גדל פה דור או שניים, שאם ארצה או לא - יישאר פה אחריי, אז התחלתי לשאול מה אני רוצה שיהיה פה אחריי?
עושים שינוי - לכתבות הקודמות בסדרה:
- עזב את ההיי-טק, הפך לנגר, היום מנכ"ל
- למה עברתי מניהול בהיי-טק למכירת ספרים?
- נמאס מעולם הפרסום, אז הפכתי לציירת. צפו
הרי ככה העולם לא יכול להמשיך: אנשים רק שורדים פה - אין מילה יותר טובה לתאר את ההתנהלות שלנו כאן. אנחנו נראים הרבה יותר אבל שווים הרבה פחות. רצים אחרי כסף וירטואלי ומנסים להחזיק את הראש מעל המים. רצים ורצים אך שוכחים שאנחנו לגמרי לבד, והרי יש כל כך הרבה מסביב - רק ששכחנו להסתכל.
דור מצוין
אנחנו דור מצוין, פשוט שכחנו מזה. דור שגדל בלי פייסבוק, מיילי סיירוסים וסגידה ליותר. גדלנו על סיפורי עמים ועם קריאות של החברים מתחת לחלון בשלוש בצהריים, אספנו קלפים של חבורת הזבל המקורית, היו לנו גבולות והבדלים ברורים בין טוב לטוב פחות והחזקנו בפשטות ותמימות שכבר אינן.
אנחנו דור מצוין, אבל חלקנו נשאב לדור שבא אחרינו - דור ה"איי" - אייפון, אייפד, איילנר בגיל 10 ואיימי ויינהאוס. הדור הזה הוא סיפור אחר לגמרי. נשאבנו לשפע, להבטחות שנראות מרחוק מבטיחות ונוצצות, לחלום של האקזיט ולעולם של שפע מיותר. אתם לא חייבים להאמין לי, פשוט תסתכלו מסביבכם: אנשים כבר לא מחייכים, לא מקשיבים באמת ולא מוותרים על האגו שלהם - גם אם זה אומר לעקוף אחרים.
הדור שלנו הוא לא פחות ממבטיח, רק שצריך להזכיר לו את זה. בתור אחד שהיה באותו מרדף מגוחך אחרי "החלום" אבל התעורר והבין את המציאות אני קורא לכם ולנו, להסתכל במראה. זה מה שאנחנו רוצים? את זה אנחנו באמת צריכים? לזה אנחנו שואפים?
אנחנו לא לבד
אני מציע זווית אחרת לחיים: נכון, לא יהיה לנו בית במרכז, לא נטוס לחו"ל כל שנה ולא נשב במסעדות. אבל מה שבאמת חשוב בחיים לדעתי, הוא להבין שאנחנו לא יכולים לבד אלא ביחד. להיזכר שכולנו זקוקים לליטוף שירגיע אך כנראה כבר לא יגיע.
אני רק מציע שתעצרו ותחשבו על זה - שיעורי הגירושים רק עולים (מי כמוני יודע - אני חלק מהם), אחוז הפשיעה מפחיד ויכולת האחיזה שלנו בדופן הספינה כבר שקע. ניסינו את הצורה הזו, של הריאליטי ושל הכל - שבעצם שווה לכלום.
זה לא עבד, זה לא עובד וזה לא יכול לעבוד. אני קורא בקול רם "די", כי אי אפשר יותר. אי אפשר לקום בשש כדי להגיע לעבודה בשמונה וחצי ולחזור הביתה בשבע. אי אפשר יותר לחשוב רק על עצמנו, לא לדעת מה השם של השכן ממולנו ולשתף תמונות מיותרות בפייסבוק.
היפה בכל העניין - הוא שכל כך פשוט להחליף דיסקט - לקום בבוקר ולהחליט שהיום אני הולך לעבודה בדרך חדשה, שהיום אני מחייך לפחות לשלושה אנשים - אבל מהלב ובאמת, ולהחליט שהיום אני פונה לבחורה ואומר לה שהיא יפה בעיניי. לא לשמור בבטן, לא לחלום לבד. אנחנו דור מצוין, והנה התזכורת.
הכותב הוא בחור בן 33, גרוש ללא ילדים ושהיום היה לו יום מיוחד כי ילד שכולם צוחקים עליו בהפסקות אמר לו שהוא אוהב את השיעור שלו
לפנייה לכתב/ת 
