הכלכלה הנאצית: איך מממנים עבודה מנייר
הנאצים הצליחו לגייס את תמיכת העם הגרמני, באמצעות מדיניות כלכלית ששיקמה את הכלכלה המקרטעת של גרמניה. מרכיב מרכזי במדיניות הזאת היה הדפסת כסף. הנאצים לא היו הראשונים לעשות זאת, אך הם עשו זאת בהיקפים גדולים יותר מאי פעם ובסודיות מוחלטת
תוך ארבע שנים מאז עלייתם לשלטון הצליחו הנאצים להכניע את נגע האבטלה שפשט בגרמניה. היסטוריונים טוענים שהצלחה זו היא שאפשרה לנאצים לגייס את מרבית העם הגרמני למלחמה וגרמה לרוב הציבור להתעלם מהזוועות שביצעה ממשלת גרמניה בתקופת הרייך השלישי.
פרקים קודמים בסדרה: הכלכלה הנאצית
- כשהנאצים התנתקו מהזהב
אך כיצד הצליחה מדינה במשבר עמוק כל כך להרים את עצמה מהקרשים? התשובה התיאורטית היא קארטליזם - תפישה כלכלית מוניטארית (של ניהול הכסף) שהיתה רבת תעוזה בהיקפים שלה בזמנים ההם. התשובה המעשית היא עקיפה של התקנות המוניטריות (הכספיות) הקיימות ויצירה של שטרות מסוגים שונים לצורך מימון עבודות יזומות, תשתיות ובמיוחד חימוש לקראת מלחמה.
קרטליזם
הקרטליזם היה זרם חדש יחסית בתיאוריה הכלכלית של אותן שנים. לפניו היתה מקובלת במשך מאות שנים תפישה מטליסטית, שראתה בכסף בראש ובראשונה סוג של סחורה. בתחילה, טענו אנשי הגישה הזו, החלפנו מוצרים אחד עם השני. אתה נתת לי תפוח שגידלת ואני נתתי לך לחם מהחיטה שלי.
אחר כך הבנו שיותר נוח להחליף סחורה אחת שכולנו רוצים. החלטנו על זהב. אני נתתי לך תפוח בעבור גרם זהב, ואתה קנית איתו שוקולד. והנה, הזהב זז ממקום למקום. לאט לאט השתכללה השיטה ואת הזהב הפקדנו בכספת וקיבלנו תמורתו נייר. אבל הנייר הזה, שלא היה שווה כלום כשלעצמו, היה בכל זאת בעל ערך. על הנייר נכתב משהו כמו: ״מציג שטר זה זכאי לגרם זהב״. ובכל רגע יכול היה המחזיק לקבל את הזהב האמיתי תמורת השטר.
זהו העקרון הראשי של המטליסטים, ולעקרון הזה מתנגדים הקרטליסטים. הקרטליסטים חושבים שכסף בכלל לא אמור לייצג ערך. כסף צריך להיות כלי לסידור החברה. כסף צריך להיות זרז לפעילות כלכלית. כסף, לכן, יכול להיות כל דבר. שימו לב, אפילו פולס אלקטרוני בזיכרון המחשב בבנק, כמו בימינו. כן, אנחנו חיים בחברה קרטליסטית לגמרי.
נייר, נייר ונייר
הנאצים לא המציאו את הקרטליזם. קדמו להם הוגים אחדים, אחד מהם היה הגרמני גיאורג קנאפ. כסף, הוא טען, לא צריך להיות יותר ממכשיר בידי מוסדות השלטון. זוכרים את הקופון שמקבלים באופרה כשמפקידים במלתחה את התיק? כסף, כך היה אומר קנאפ, לא צריך להיות שונה.
הנהלת האופרה (או, לחילופין, המדינה) רוצה לייצר תחלופה נכונה ומסודרת של חפצים במלתחה, שמירה שלהם וחלוקה מחודשת שלהם לבעלים המקורי. לצורך כך היא מייצרת בפרוטות אסימוני נחושת פשוטים וממוספרים. ועכשיו, כאשר אתה מפקיד מעיל, אתה מקבל אסימון ממוספר שמציג את המדף שעליו המעיל שלך. האם המעיל היקר הפך לשווה ערך לאסימון ששווה אגורה? לא. יש כאן רק כלי שהאופרה יוצרת כדי לארגן את הקשר בין החפצים לבני האדם. וכמה אסימונים צריך לייצר? זה תלוי בהחלטה בלעדית של מנהל האופרה, הוא יגדיר את הצרכים.
הוא יכול, למשל, להסתכל על האולם ולהניח שחצי מהאורחים יזדקקו למלתחה, ולכן יזמין כמות מתאימה. הוא יכול, אבל, לעשות גם חשבון אחר לגמרי. אם מראש, יגיד לעצמו, יש לי מקום למלתחה קטנה. יש בה מקום למאה מעילים, כלומר רק לרבע ממעילי האורחים. אזי, אין לי סיבה לייצר יותר אסימונים מהכמות שתספיק לגודל המלתחה.
מדינה היא לא אופרה וכסף הוא לא אסימון לקבלת מעיל, אבל כסף קרטליסטי דומה בעקרון לאסימוני המלתחה. המדינה תייצר כמה שהיא רוצה ממנו, או כמה שהיא צריכה, והיא תיעזר בו כדי לייצר תנועה בכלכלה. באמצעות הסימנים האלה שישפכו למשק, מעסיקים יוכלו לשכור עובדים ולשלם להם.
ג׳ון מיינרד קיינס, אחד מגדולי הכלכלנים של המאה העשרים, פיתח את התיאוריה הזו בספרו "מסכת על הכסף״. כסף, טען קיינס, הוא מכשיר שאת משמעתו וכמותו קובעת המדינה. למדינה יש זכות יתר. היא יכולה להמציא שם, נניח ״שקל״ ולהתחיל לייצר אותו בכפוף לתחשיבים שהיא עורכת. היא מחוקקת חוק שמחייב את האזרחים לשלם את המס שלהם רק בשקל הזה. והנה, אנשים כבר מוכנים לקבל אותו. הכסף הזה, יגידו קייניסיאנים (תלמידי קיינס) הוא כסף גמיש. הוא יכול לסייע למדינה לצאת לדרך כשהיא תקועה כלכלית.
בהיקף עצום ובסודיות מוחלטת
תיאוריות אחדות בימינו, המכונות מעגליות (סירקואיסטיות) מציגות מסלול מעניין שלדעתן מתאר את המציאות של ייצור הכסף בימינו. הבנק המרכזי, כך טוענים סירקואיסטים, נוטל הלוואה. ממי, אתם שואלים? מעצמו. הוא כותב במאזן שלו: מינוס מיליארד (אני חייב לעצמי מליארד). את המליארד הזה הוא מלווה לבנקים. הבנקים מלווים לבעלי עסקים. בעלי העסקים מעסיקים עובדים, מייצרים ומוכרים. בסוף רובם מחזירים לבנק את ההלוואה. והבנק מחזיר לבנק המרכזי את האסימון המופשט הזה. ומה עושה הבנק המרכזי? הוא מוחק את הסכום שהוא חייב לעצמו ומזכה את עצמו.
האם הנאצים היו הראשונים שהשתמשו בשיטות כאלה? ממש לא. הממשלות הגרמניות שקדמו להן תכננו גם הן ייצור כזה של כסף. אבל הנאצים העזו לעשות את הדבר הזה בגדול ובסתר, תוך שימוש בקומבינות שונות שיסתירו מהציבור את משמעות המעשים. והיתה להם גם מטרה אידיאולוגית: לייצר כלכלה לאומית-חברתית (נאציונל-סוציאליסטית).
והנה הולכים ונקשרים קצוות החוטים שפזרנו בשלושת הטורים הקודמים. העיקרון המנחה של המדיניות הכלכלית הנאצית היה שהכלכלה צריכה לשרת את האינטרס של האומה. על פי האידיאולוגיה הנאצית, האינטרס של אומה בריאה ומנצחת הוא הגדלת שטח המחיה של בני האומה. כמו כן, אסור לאומה להניח לבניה לא לעבוד ולהישאר במחסור, שכן כל האנשים ומצבם הם עניין האומה.
אם כך, אמרו הנאצים, הבה נשלב. נייצר נשק, כבישים ומבנים באופן יזום לצורך השגת מרחב מחיה, ותוך כדי כך תימצא פרנסה לכל העובדים. ואכן, הרשויות הנאציות הזרימו בשלוש השנים הראשונות לשלטונם כ-27 מליארדי מארק למשק. הכסף הזה מימן יצירה מלאכותית של עבודה, דרך פרויקטים גדולים של סלילת כבישים ובניה. אבל רוב הכסף הלך לצרכי התחמשות. לפי אברהם ברקאי, בספרו ״הכלכלה הנאצית״, ממשלת הרייך השלישי הוציאה בסך הכל חמישה מליארד מארק מתוך אותם 27 מיליארד, על צרכים לא מלחמתיים.
אבל את הדבר הזה היה צריך לשמור בסוד, משתי סיבות. אם הציבור היה מבין איך הממשלה שלו יוצרת כסף יש מאין, הוא היה מאבד את האמון בכלכלה ובכסף. כמו כן, פרויקט ההתחמשות היה צריך להישאר חשאי. הרי ההתחמשות היתה אסורה על פי חוזה ורסאי שסיים מלחמת העולם הראשונה. בשבוע הבא נציג את הדרך בה נעשתה ההונאה החוקית כלכלית הזאת.
הרב יובל שרלו וכלכלה יהודית
להבדיל אלף (ויותר) אלפי הבדלות, תוכלו לשמוע כאן את השיחה שקיימתי השבוע עם הרב יובל שרלו בתכנית "קצה הקרחון" (רשת א' של קול ישראל, בימי רביעי בין 12-13). הרב מדבר על יהדות וכלכלה, כלכלה יהודית, חרדים ועולם העבודה ועוד ועוד.
לפנייה לכתב/ת 
