הרי הסימיאן: לוח השחמט של אלוהים

ירדנו בשביל המוביל אל הכפר האחרון. הירידה היתה לא קלה ורצופת מהמורות. גם השמש הכתה במלוא עוזה. מרחוק בלטו הצוקים המזדקרים של הרי הסימיאן (Simien) שבאתיופיה, אלו שהעניקו לו את הכינוי "לוח השחמט של אלוהים".

עוד טיולים באפריקה:

• 10 אטרקציות שחייבים לראות בדרום אפריקה
• סוף העולם במאלי: נשים של ברזל ותמונות אסורות
• רואנדה: מסע בעקבות היצורים שכל כך דומים לנו
  

ואכן, מכול מקום מזדקרים צוקי ענק. שארית של הרי הגעש שנשחקו במשך לפחות 40 מיליון שנים של בלייה. כך נוצר נוף מרהיב של פסגות משוננות, סלעים חשופים, גיאיות צרים ועמוקים ומצוקים אדירים המזדקרים לגובה של מאות מטרים. זהו, ללא ספק, המקום המרהיב ביותר של הרמה האתיופית, שנוצרה כתוצאה מנזילה של לבה שעלתה ממעמקי כדור הארץ.

עבורי היתה זו הגשמת חלום ישן. רעיון שנשאתי בלבי שנים רבות ועתה נקרתה לפני ההזדמנות. ברכס הרי סימיאן נמצא ההר הגבוה ביותר באתיופיה, ראס דשאן (Ras Deshan), המתנשא לגובה של 4,620 מטרים. אחת הפסגות הגבוהות באפריקה. 20 פסגות בתחומי הרכס מתנשאות לגבהים של מעל ל-4,000 מטרים. המקום מיוחד לא רק בנוף הבלתי שגרתי שלו אלא גם בעולם החי העשיר שבו: קופי ג'לאדה, הנראים כהכלאה מרתקת בין בבון לאריה, יעלים האנדמיים לרכס זה, זאבים אתיופיים המזכירים במראם שועל אדמדם, עורבים ענקיים גדולי מקור ו דורסים שונים.

(צילום: גילי חסקין)

(צילום: גילי חסקין)

לשוב במנהרת הזמן אל תקופת המקרא

שטחו של הפארק הוא 220 קמ"ר והגישה הנוחה אליו היא מהעיר גונדר (Gondar), הידועה בארמונות ובמבצרים שנבנו בה במאה ה-17 והעניקו לה את הכינוי "קמלוט של אירופה". אישית אני חושב שיש כאן היסחפות קלה וההשוואה אל ארמונות המלך ארתור האנגלי היא קצת מופרכת, אבל לאסוציאציות דרך משלהן. כך או כך, זהו טיול מהמבצרים מעשי ידי האדם, אל המבצרים הקדומים בהרבה, מעשי ידי הטבע.

הנוף בדרך להרים הבטיח טובות: משטחים צהובים של "פרח המסקל" ופסגות משוננות. במקום אחד עצרנו כדי לראות את מלאכת הדיש ואת הזרייה. אחד הגברים אוחז בידיו מֵזרה, הנראה כקלשון מעץ, לבעל שתי זרועות, המשמש להפרדת המוץ מהגרעינים. אתיופיה היא הזדמנות מצוינת לשוב במנהרת הזמן אל תקופת המקרא. החקלאות המסורתית, הרועים, שואבות המים. כולם מזכרת חיה לעולם שעבורנו נעלם הרבה לפני שנולדנו.

הטיול הרגלי בגובה של 3,170 מ' מעל פני הים. האוויר הדליל הכביד על הריאות. גם הקור מורגש היטב בשעות אחר הצהריים. התחלנו ללכת ביער דליל של עצים, המזכירים מעט את הערער המוכר אצלנו. מעל ראשנו דאו כמה פרסים. בארץ צריך להתאמץ הרבה ולהצטייד בטונה של מזל כדי לצפות בדורס הענק, המרהיב הזה ואילו כאן הם חזיון נפרץ.

(צילום: גילי חסקין)

"קוף הלב המדמם"

מכול עבר הופיעו בבוני ג'לאדה המיוחדים לפארק. להקות של יצורים חביבים, פחות תוקפנים מקרוביהם, בבוני הסוואנה. הם יושבים על עכוזם ותולשים עשבים בשתי ידיהם. כפות הידיים של שלהם מצוידות באצבעות קצרות וחזקות שלהן ציפורניים קשיחות המותאמות לחפירה ומעניקות להם יכולת של מריטה ותלישה של עשבים במהירות מספקת.

פרוותם דמוית המשי של הזכרים, שצבעה חום – שוקולד מוזהב, מכסה על גוף רזה ודל שומן. אורך שיערם מגיע ליותר מ–40 ס"מ, והוא כה דק עד שרוחות קלות ועדינות השכיחות בגבהים האלה מעיפות אותו כגל.

(צילום: גילי חסקין)

כשזכרי הג'לאדה "דוהרים" באזורים העשבוניים, פרוותם מתבדרת ברוח ומשווה להם מראה מלכותי. לכול זכר ראשי שובל של נקבות וגורים ומסביב, במעגל מרוחק יחסית, עדר של רווקים החומד לו את השלל. מישהו מתקרב יותר מדי לדעת המנהיג והוא מתנפל עליו בנשיכות.

הנקבות מתבוננות מהצד, אומדות את כוחו של מנהיגן ושל הצעירים הקוראים תיגר על מנהיגותו. בבוא היום יכתירו אחד מהם ליורש. על חזיהם של בבוני הג'לאדה כתמים אדומים, שהקנו להם את הכינוי "קוף הלב המדמם". לזכר הדומיננטי רעמת אריה וזקן ארוך. הוא יושב על עכוזו ועל יבלות השת שלו, חושף את שיניו מעת לעת ומזקיף את איבר מינו. להראות "אני הגבר". בדיוק כפי שעושים אצלנו. אלא שבגלל מגבלות חברתיות אנו מנועים מלהפגין את האשכים או להזקיף בפומבי את איבר המין, אנו מראים לכול את הג'יפ.

(צילום: גילי חסקין)

זוהי אפריקה - קסומה ומייאשת

כבר בתחילת המסלול הגענו למקבץ גדול של ילדים, יושבים בשקט, כשמבוגר אחראי מהסה אותם במקלו. על המחצלת ממול, הונחו עבודות יד מקומיות, בעיקר קלועות. לאחר משא ומתן וקניות מוצלחות המשכנו ללכת כשהילדים מפתיעים אותנו מעת לעת ומקבלים את פנינו בשירה. מעתה ואילך הם תמיד ילוו אותנו. הם יגיעו לפנינו לנקודות התצפית וגם למאהל. יש להם כישרון לאתר את המבקרים בשעות הנכונות.

הטיול בסימיאן אינו טיול בנוף של טבע פראי ושומם. נהפוך הוא, השבילים מגיעים מעת לעת לכפרים וילדות מקומיות מציאות לנשים לקלוע את שערן לצמות דקיקות. פאנטה, המדריך המקומי, הזמין אותנו לבית ידידיו, בכפר גיץ' (Geech). שם, בבקתה המעשנת, צפינו בטקס הקפה המסורתי. בעלת הבית הבהבה את הפולים על האש, הגישה את המחבת החם לנחירנו, כדי שנשאף ונריח.

(צילום: גילי חסקין)

אחר כך באו שלבי הכתישה, הבישול. השתייה היתה אך חלק קטן. במטבח צפו הבנות בהכנת אינג'רה מעיסה מותססת המעניקה למאפה את טעמו החמצמץ. לעתים החוויות פחות נעימות, בלשון המעטה. בערב אחד הגיעו למאהל החולים, הפסחים והנכים. גבר זקן מציג בפנינו את כף רגלו המעוותת ואיש צעיר יותר מראה לנו את לחייה הנפוחה מכאב של בתו הסובלת מכאב שניים. אנו מתבוננים בה בצער וידינו קצרה מלהושיע. זוהי אפריקה. אין מנוס ממנה. קסומה ומייאשת.

הנופים מרשימים ואינם דומים לשום מקום, למעט האזורים הגעשיים הגבוהים של אפריקה הטרופית. די בצעידה של כמה מאות מטרים בלבד ומגיעים למצוק, ממנו נשקף נוף מרהיב של מצוקים גבוהים, מדרונות מוריקים ואפרים רעננים. הנוף המאפיין של הסימיאן הוא רמה בזלתית, הנופלת בתלילות, מאות מטרים ויוצרת קיר מרשים, שהג'לאדות, כמו היעלים, מקפצים על שפתו. דומה וענק קדמון ביתר את הקרע בגרזן. בלי הכנה מוקדמת, ההר נופל בתלילות מטה מטה, לתוך מרחבים אפורים. הילדים המקומיים מודעים להתעניינות של הזרים ומצביעים בעיניים מיומנות על יעלים המטפסים על קיר תלול.

(צילום: גילי חסקין)

כמו ללכת על "סכין גילוח"

באחד הבקרים עמדנו על ראש הצוק, הנופל בתלילות למרגלותינו, מאות מטרים למרגלותינו. ההרים היו מבותרים והבזלת, שנערמה עליהם בשכבות, במצב צבירה שונה, העניקו להם מראה של עוגות רבות כבות, והזכירו מעט את הנוף של קניון הנחושת אשר במכסיקו. המשכנו ללכת עד למצוק שצורתו כצורת תיאטרון גדול ומולנו ממש, ברום של 3,040 מ', נפל ברעש מלכותי, מפל מים מרהיב, שהתדרדר אל תחתית המצוק, לעומק של 500 מ'. אחד הגבוהים והמרשימים שבמפלי תבל. מבטי כולם רותקו אל המפל. דומה ולרגע הכול נעלם חוץ משאון הזרם והמראה המכושף של המים המתגלגלים.

אחד משיאי הטיול היה אימט גוגו (Imet Gogo), המזדקר לגובה של 3,960 מ'. הגעה לשם על על גבי "סכין גילוח", מעיין שלוחה צרה, שלא מסגירה ולו ברמז את הדרמה שהיא עומדת להציג. לאחר כ-150 מ' של ציפייה, ללא הכנה כלל, נפער לפתע הנוף ומסביב נשקף שוב אותו אמפיתיאטרון של הטבע, הפעם מזווית אחרת, כשלמרגלות ההר, מזדקרים שלושה צוקים זקופים שיד הבלייה טרם הכריעם. היתה זו בעצם הזדמנות לקבל זווית של 360 מעלות על רכס הסימיאן. פנורמה שלמה של צוקים ומדרונות.

לאורך הדרך בלטו עמודי פריחה של פוקר, שזהרו בצבע כתום, כמה אלוורות בצהוב זוהר, פרח וורדרד של וורד חבשי וכעבור זמן קצר, מצאנו את עצמנו פוסעים ב"יער" של סביוני ענק (Giant Lobelia), שכמה פלטו בעמודי פריחה מרשימים.

(צילום: גילי חסקין)

הקשר היהודי

הטרק אינו קל כלל ועיקר. העליות ארוכות וחלקן תלולות. האוויר הדליל אינו מקל בלשון המעטה. יזמים מקומיים ניצבים שם, אוחזים בפרדותיהם ומאפשרי למטייל להחליט אם הוא עולה ברגל או על גב פרדה, בשביל תלול, אל מעלה ההר. הבקרים בדרך כלל זוכים לקרני שמש טובות, הזורחות דרך כיפת השמים הכחולים, מייבשת את הטל שעל האוהלים ומפשירה את יושביהם.

שעות אחר הצהרים בדרך אינן נוטות חסד להרי הסימיאן. הערפילים מכסים את הנוף. אין כמעט דמדומים באזור הטרופי. הערב יורד בבת אחת, העלטה אופפת את המאהל ויחד עתה גם הקור, האופף את המאהל ואותנו ושולח זרועות מקפיאות המיטיבות לחדור מבעד למעילים.

כנראה שבכול מקום נוכחת הנקודה היהודית. בגובה שלמעלה מ-3,000 מ', הגענו אל שרידי כפר פלאשי, שנקרא Meshaa. כאן חיו כנראה "ביתא ישראל". או שמא היו אלו בני ה"פלאש מורא", הרואים בישראל מפלט מהמצוקה האפריקאית. אני מתבונן בשרידי הבקתות העגולות, מהרהר במעבר החד שביצעו, מהבקתות המעוגלות שבהרים הקרים, מהסביבה הקשה, הבוגדנית לעתים, אל חיים בשיכון, עם אסלה בשירותים ומים זורמים. מדמיין אותם יורדים מההרים הללו ברגליהם למודות המאמץ, מהלכים לאורך השדות, הם וטפם עמם, צפונה מכאן, לעבר סודאן.

(צילום: גילי חסקין)

פרחי הפוקר הכתומים

כאן בעצם אפשר לבחור בין מסלול מעגלי, המתרכז ככולו בגבהים, או כזה הכולל גם את הרכס הנמוך יותר. בחרנו באפשרות השניה, המגוונת יותר. באופק נראו "כלי השחמט " הטבעיים הענקיים. התחלנו לגלוש במורד. ירדנו וירדנו. הנוף השתנה במהירות. הפסגות הגבוהות של הסימיאן הלכו והתרחקו.

את פרחי הפוקר הכתומים לא ראינו עוד וגם לא את פרחי האלוורה שזהרו בכתום. לאחר כשעתיים של ירידה מעיקה משהו, הגענו לאזור של משטחי פרחים צהובים, שדות ענקיים שמלאו וגדשו את האופק. שמיכה צהובה שירדה וגלשה בגלים. מהזרעים הזעירים שלהם ניתן לעצור שמן. המשכנו לרדת, משאירים את הצהוב הצהוב מאחור, עד לגדת הנחל Incya, בגובה של 1,600 מ'. לגדותיו גדלו עצי פיקוס ענקיים, ששורשיהם לפתו את הסלעים שמסביב.

ככל שיורדים בגובה עולה הטמפרטורה. שוב הגענו לנחל, שוב חלצנו את נעלינו כדי לחצות אותו, שוב הלכנו לצדו, נהנים מהצל המוטל על גדותיו. לאחר כשלוש שעות של הליכה, נהנינו מרחצה בבריכות השביל התפתל ועלה. החום לא היה קל והזיעה ניגרה מכול עבר, אך די היה להיזהר בריאות המתאמצות אך שלשום, כדי לחוש שאנו מורעלי חמצן ממש.

לאחר כשעתיים וחצי של עליה הזדקרו מולנו כמה פסגות מחודדות. אלו הם קמינים, כלומר, צווארי לבה שמלאו הרי געש קדומים, בחומר קשה מהם. ההר שסביב התבלה והצינור נשאר. אחד מהם מזדקר כאצבע, למי שהאסוציאציות שלו היו תמימות. למותר לציין שהיו גם אסוציאציות אחרות.

(צילום: גילי חסקין)

סוף מסע, ותחילתו

הכפר Awazza ניצב מולנו, מתוח על השלוחה כמו סרט. למרגלות הבתים צעדה חבורת גברים גדולה, שבלטו בגלימות השאמה הלבנות שלהם, בדרך לתפילה. המשכנו ללכת, הפעם בנתיב נוח להפליא, למרגלות הסלעים המשוננים, המעוגלים ובעצם בעלי כול צורה אפשרית. במקום מסוים נראה היה שהצוקים התרוממו בבת אחת מתוך שטיחים אינסופיים של פרחים צהובים.

באקט האחרון של הטיול, ישבנו בבית קפה מקומי, גירשנו את הזבובים מעל פנינו, כמעט אדישים למגעם הטורדני, שתינו קולה קרה, שלאחר השבוע המאומץ דמתה בעיננו לנקטר. הנחנו לנערים לצחצח את נעלינו, לצוות להעמיס את הציוד והתחלנו את המסע חזרה לגונדר.