ריח של 2011 באוויר / טור
משהו מיוחד מתפתח בעונה של מכבי שמזכיר את עונת ההעפלה לגמר היורוליג. סמל ההתקדמות? טייריס רייס. עידו אשד התרשם מההופעה בקובנה
בתחילת העונה הנוכחית, כמו ברוב העונות בעשור האחרון בחייה של מכבי תל אביב, הועברה ביקורת נוקבת, גם על ידי כותב שורות אלו, על בניית הסגל לרוחב, קרי החתמת הרבה שחקנים בינוניים, והעדפת הכמות על פני מבחר מצומצם של כוכבים איכותיים. ההתנהלות הזו הביאה איתה גם שחקנים פגועים רבים כמו מילאן מצ'באן, מלקולם תומאס, גיורגי שרמאדיני וניק קיינר-מדלי, שלא השתלבו בעיקר בגלל שלא קיבלו צ'אנס בסגל כל כך רווי, שבו הקרדיט מועט והביטחון נמוך. עובדה שהשחקנים הנ"ל הצליחו, ועדיין מצליחים, חלקם מאוד, בקבוצותיהם הבאות.
ועם זאת, מסע הניצחונות האחרון של מכבי, בעיקר תחת גל הפציעות המתמשך, מערער במידה מסוימת את יסודות הטענה הזו נגד התפיסה לבניית קבוצה (ולא משנה אם היא באה מההנהלה או המאמן, מן הסתם כולם יחד). הטיעון מתרופף אף יותר כשמתבררת לעומקה משמעות שינוי שיטת המשחקים החדשה ביורוליג (שזוהי רק עונתה השניה), שהגדילה את מספר המשחקים באופן משמעותי. היורוליג פוזל לכיוון ה-NBA, הקבוצות עומדות בלחץ משחקים גדול ועומס פיזי ומנטאלי גבוה, ולעומק הסגל חשיבות לא פחותה מאיכותם של השחקנים המובילים.
בהתבסס על ההבנה הזו, חשוב לזכור שלוקח גם יותר זמן לחבר הרבה שחקנים לקבוצה טובה. אם בתחילת העונה מכבי התבססה בעיקר על הכישרון, היום היא מתחילה להראות יתרון על יריבותיה ברמה הקבוצתית ורמת האימון של השחקנים, ההבנה והחיבור בינהם, וגם בהתקדמות שעשו חלק משחקני המפתח באיכות המשחק שלהם. והשחקן שמסמל את ההתקדמות הזו הוא טייריס רייס.
אפשר להסתכל אחורה ולהיזכר בכל אותן פתיחות רבע רביעי בהן בלאט התעקש לשלב את הרכז הלא מהוקצע שלו, וזה תרם פה ושם סל אבל נראה מפוזר ושכונתי. אבל בלאט, בניסיונו הרב והבנתו את התהליכים שעוברים על הליגה ועל הקבוצה, המשיך להאמין בו, ללמד אותו ולהעלות אותו, עוד משחק, ועוד רבע, גם על חשבון נפילה ביכולת. אבל מי זוכר היום את "תסמונת הרבע הרביעי" מהשלב המוקדם? כולם רואים את רייס פורח, משתלב ובולט מתוך המשחק הקבוצתי ולא רק כאינדיבידואל, נותן למכבי כח חדירה נדיר וקטלני ומוסיף עוד ידית לארסנל הקלעים משלוש, כשמכבי ממשיכה להסתובב על 10 שלשות למשחק, המפתח הראשי לניצחונותיה .
הסגל העמוק מאפשר לבלאט לנהל משחקים כאלה בנחת יחסית, לנסות ולמצוא תוך כדי המשחק מהי התצורה הנכונה שתתאים לשיתוק היריב. הפעם זה היה הרכב שלושת הרכזים יחד, מה ששחרר את רייס לקליעה, את היקמן לסגור סוף סוף את דאנטמון, ואת יוגב לרכז בשקט ולמסור שיא אישי של 11 אסיסטים. תמונת המשחק היא החיבוק של יוגב ורייס אחרי שלשה, כשעל הספסל ברקע שלושת הפורוודים (בלו, אינגלס, פניני) מפרגנים סיבוב מגבות.
ניכר שיפור גם באספקטים טכניים, בעיקר בריבאונד (למרות ההפסד הכללי מתחת לסלים). בהתקפה הראשונה של הליטאים ברבע הרביעי מכבי שמרה מצוין אבל בעיקר הראתה סגירה מושלמת לריבאונד. הסימן שמאמנים כל כך אוהבים לראות – כולם סגרו והכדור קפץ פעם אחת על הרצפה עד שטיוס ליקט אותו כשאף ליטאי לא מגיע לכיוון בכלל. עדיין נצפית ירידה גרועה להגנה (שגם היא תוקנה בעזרת המיקרו-הרכב והחטיפות של יוגב), אבל כשהסגל הנכון עולה, המכונה עובדת מצוין ופתאום זה נראה קל.
הקלישאה אומרת שזה לא יספיק מול ריאל מדריד וצסק"א מוסקבה. נכון, אולי לא ההרכב הזה, אבל הביטחון המצטבר של השחקנים והגמישות של המאמן בבחירת החמישיה המתאימה הן כח שיכול להוביל רחוק. גם אם שון ג'יימס נראה כרגע שברירי כמו גרג אודן אחרי דיאטה חריפה, יש למכבי את הכלים להתמודד עם כל קבוצה. וככה אפשר היה להיזכר לרגע בנס ז'לגיריס, כשבסוף הרבע הראשון מכבי ביצעה הפרת כניסה לרחבה עלה טנוקה בירד, וכמעט חטפה שלשה. ובלאט אולי נזכר בו כשלקח טיים אאוט 6 שניות לסיום ב 6 הפרש לטובתו. לא יפה. אבל כבר הסכמנו, גם אם לא יפה, מתפתח כאן משהו מיוחד. עם ריח של 2011 באוויר.
צפו: סל ניצחון בשנייה האחרונה. או שלא
צפו: ההצגה המקורית של דפו כשחקן טורונטו
צפו: ניימאר מככב לא רק על המגרש
לפנייה לכתב/ת 
