דברו איתם על המוות
מניסיוני, רוב האנשים לא מעוניינים לסיים את חייהם תלויים במכונות בלי יכולת לתקשר. אל תחליטו בשבילם, כבדו את רצונם ונפצו את חומות השתיקה
בשבוע שעבר המלצתי לבן משפחה הסועד את אמו הקשישה לשאול אותה כיצד הייתה רוצה לסיים את חייה.
"הו, אני מאוד מקווה שלא נגיע לשם", ענה. מדובר היה בחולה כבת 90, בעלת אוסף מחלות מורכבות.
"כולנו מגיעים לשם בסוף, אתה יודע".
"המממ".
"חשוב לדבר על זה".
"זה נושא רגיש, לא מדברים על דברים כאלה", השיב.
עוד בערוץ הדעות של ynet:
חילופי אוכלוסין והפבלוביות בשמאל / גילי חסקין
הארגונים שמאחורי המסתננים / שאול רוזנפלד
מטבע הדברים, בתקופה האחרונה דובר רבות על אודות הטיפול באלו השרויים באותו מצב שבין החיים לבין המוות והגישה כלפיהם. נשאלו שאלות על מה נכון היה לעשות, כיצד מקבלים החלטות ועוד. אבל אני רוצה לשאול את השאלה הפשוטה: האם אנחנו יודעים מה רצה האיש כשעוד יכול היה להביע את דעתו?
למות בכבוד
טיפול נמרץ להארכת סבל
אליהו מצא
עקבתי אחר קרובת משפחה שהפכה לאובייקט לטיפולים שהאריכו את סבלה, עד למותה הצפוי. הרופאים שבויים בקונספציות נושנות
יום-יום אני חווה את הלבטים והקשיים של בני משפחה שצריכים להחליט עבור יקיריהם כמה להילחם וכמה לתחזק את הגוף כשהראש כבר לא מתפקד. יום-יום אני רואה את המשפחות נושאות על כתפיהם את האחריות לקרוביהן. האחריות הזו רובצת עליהן בשל חומת השתיקה, וכדי לנפצה חייבים להתחיל לדבר. כן, פשוט שברו את קשר השתיקה ושאלו את קרוביכם בעודם צלולים: איך אתם רוצים שייראה סוף חייכם?
מניסיוני, רוב האנשים לא מעוניינים לסיים את חייהם תלויים במכונות ללא יכולת לתקשר. אבל אותם האנשים ממש, כשנדרשים להחליט את אותן ההחלטות עבור קרוביהם, הופכים את עורם לפתע: "לעשות הכול", "להילחם עד הסוף". למה? שאלה קשה. אולי כי קשה להיפרד או אולי כי קשה לקחת אחריות על גורל הזולת. הסיבה אינה משנה, אלא עצם המצב שבו אדם מחליט על גורל זולתו. הבה ונסיר מעט מעול האחריות הבלתי אפשרית הזו.
ברוב המקרים, מניסיוני, די בכך שבני המשפחה יציגו באופן מגובש את עמדתו של החולה ואין הכרח במסמכים רשמיים. עם זאת ניתן למצוא באתר משרד הבריאות מסמך בשם הנחיות רפואיות מקדימות, שבו יכול החולה לפרט את רצונו לגבי טיפול רפואי עתידי. בנוסף, ניתן לפנות לרופא המשפחה שיכול לכוון ולסייע בנושא.
אני קוראת בהזדמנות זו גם לרופאי המשפחה לקחת אחריות. הקושי לשוחח על המוות ברור לי בהחלט, אך כמי שחווה את תוצאותיה הכואבות של השתיקה סביב המוות יום-יום, אני גם יודעת כמה זה חשוב. רופא המשפחה צריך לדון על הנושא עם המטופלים שלו הן ביחידות והן יחד עם בני משפחתם. בתיק האישי של כל מטופל צריך להיות סעיף של "החלטות סוף חיים". במחלקה הפנימית זה סעיף חיוני כמו רשימת התרופות והיסטוריית המחלות.
אנשים רבים מעבירים לצערנו את תקופת החיים האחרונה שלהם בלי יכולת של ממש לתקשר ולהתבטא. אל תיקחו אחריות על הבחירות שצריכות להיות שלהם. אל תחליטו בשבילם, כבדו את רצונם.
וכדי לדעת מהו אותו רצון, נפצו את חומת השתיקה ופשוט דברו.
ד"ר יערית ריבק, רופאה בת 33, מתמחה שנה שנייה ברפואה פנימית בהדסה עין כרם
גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il
לפנייה לכתב/ת 
יערית ריבק
צילום: עופר ריבק
מומלצים
