מייקל פאסבנדר: 'מקווה שהאנושות השתנתה'
שיתוף הפעולה השלישי של מייקל פאסבנדר עם הבמאי סטיב מקווין עוד יביא לו אוסקר. ב"12 שנים של עבדות" השחקן מגלם בעל מטעים, שברוח התקופה מתעמר בעבדיו. בראיון הוא מביע תקווה כי התופעה מאחורינו, וכך גם דמות הנבל שלו: "זה היה די סוטה בעיני אם הייתי משתמש בזה לתרפיה"
עבור רבים, צפייה בסרט "12 שנים של עבדות" היא חווייה מטלטלת. סרטו החדש של סטיב מקווין, המספר את סיפורו האמיתי של סולמון נורת'אפ (בגילום צ'ואיטל אג'יופור) שנחטף ושועבד בדרום ארצות הברית של שנת 1841, הוא כל כך אלים ומרוכז רגשית שלוקח זמן לחזור לחיי השגרה אחרי שיוצאים מהאולם.
אם לצופים קשה לראות, היה מעניין לחשוב מה עבר מייקל פאסבנדר - שחקן הבית של מקווין (עבד איתו בשני סרטיו "רעב" ו"בושה"), שכאן מגלם את אדווין אפס, בעל מטעי כותנה חובב התעללות בעבדים. "האמת שבסוף הצילומים הרגשתי בעיקר הקלה", הוא מספר. "שמחתי שסיימנו וקיוותי שיצא לנו משהו ששווה לשמור. הדרך שבה סטיב עובד היא שבסוף היום משאירים את הכל בצילומים. כשהגעתי הביתה כבר עבדתי על מה שעומד להגיע".
פאסבנדר בן ה-36, יליד גרמניה שגדל באירלנד, מוכר לקהל מתפקידיו כמגנטו הצעיר ב"אקס-מן: ההתחלה" של מ'תיו ווהן או בסרטים "300" של זאק סניידר ו"ממזרים חסרי כבוד" של קוונטין טרנטינו. עם זאת, את עיקר תהילתו הוא חייב לשיתוף הפעולה עם מקווין. "סטיב שינה לי את החיים. אני חייב הכל לו", הוא מודה. "פיתחנו כימיה טובה מאוד מהר. אני מקבל המון השראה ממנו ומקווה שגם נותן לו בחזרה".
מה מייחד אותו ביחס לבמאים אחרים איתם עבדת?
"הוא מאוד תובעני, אבל הוא גם מאוד מנחם ומאוד מאפשר לשחקנים לעקוב אחר האינסטינקטים שלהם. הוא יוצר מקום מאוד בטוח לכשלון ומעודד את הרעיון של לנסות ולהיכשל, ואז שוב לנסות להיכשל בצורה טובה יותר. לשחקנים יש בדרך כלל טריקים שאנחנו נשענים עליהם, דברים שעבדו בעבר אז אנחנו עושים אותם שוב. לסטיב יש גלאי בולשיט גדול, הוא מאלץ אותך להוריד את המגננות ולהשאיר את זה אמיתי".
אם כבר הורדת מגננות, אחרי שהוריד ממשקלו ב"רעב", וחשף את אבר מינו ב"בושה", הגיעה הופעתו ב"12 שנים של עבדות". דומה שפאסבנדר הולך צעד קדימה בתפקיד נבל אלים, בעיקר כלפי נשים, שמתעלל בעובדיו באיזור החוות המיוזע של לואיזיאנה. על תפקיד זה אגב, הוא מועמד לאוסקר לשחקן משנה.
עוד על "12 שנים של עבדות" ב-ynet:
- השואה והעבדות: סבלו של מי גדול יותר?
- צ'ואיטל אג'יופור: "כולם עבדים של המערכת"
- שחור, לבן ואין אפור. ביקורת
"מדובר בתפקיד אינטנסיבי, אבל הקפדתי לשמור על ריחוק ממנו", הוא מספר, "זה היה די סוטה בעיני אם הייתי משתמש בדמות הזו כסוג של תרפיה. זה סיפור חשוב ולכן נכנסתי לדמות עם המון כבוד ועם המון אחריות. רציתי לקחת על עצמי את האחריות להכנס לדמות של האדון אפס כי אני חושב שהוא כל כך משמעותי במסע של סולומון. רציתי יותר מהכל לכבד את סולומון ואת כל העבדים, שאפשר היה ממש להרגיש את הרוחות שלהם רוקדות מסביב למטעים".
אתה מפגין מומחיות בעבודה על השוט.
"הייתי צריך להתאמן על זה, מדובר בשוט באורך כמעט שני מטרים. יש טכניקה לעבודה איתו כי הוא יכול לחזור אליך. התאמנתי על הרבה על הצלפה. כמו שצ'ואיטל התאמן בנגינה על הכינור, אני התאמנתי בשימוש בשוט".
למרות מעשיו, יש בדמות של אפס גם אומללות כלשהי.
"רציתי להכניס בו מרכיב אנושי כדי שנוכל לזהות איזה זיק של עצמנו בו, ואז נחזור הביתה ונגיד, רק רגע, אולי אנחנו צריכים להתייחס יותר טוב אחד לשני? כמובן שהסיפור של סולומון מחריד, אבל גם האנשים שהצליפו בשוטים ספגו נזק, כמו מה שזה עשה לנשמות שלהם. גם הדמות של אשתי בסרט (בגילומה הנפלא של שרה פולסון) היא בסופו של דבר מאוד מסכנה. הנישואין שלהם מתפוררים, אין להם ילדים ובעלה בוגד בה. היא אנושית ומגיבה לחוסר הבטחון והפחדים שלה.
"אפס הוא אותו הדבר, רק מגיב לפחדים שלו. הוא מאוהב בפטסי, אחת מהשיפחות שלו, ולא יודע איך להתמודד עם זה, אז הוא יוצא להרוס אותה. זה היה עולם מורכב. עבדות היא לא רק היחסים שבין האדון והעבד. זה גם סיפור הכלכלה של המדינה. רואים למשל את סולומון עובר מסבלות לקטיף כותנה לחוות סוכר. רואים בסרט כמה עבדות היתה חשובה לכלכלה של החברה".
אתה חושב שעבדות ויחס אנושי כמו שמוצג בסרט יכולים לחזור בימינו?
"אני מקווה שהאנושות השתנתה מאז. ההיסטוריה הוכיחה שבני אדם מסוגלים לעשות דברים חזקים אחד עבור השני אבל גם את ההפך. הרי בימינו יש המון חוות יזע בהן ילדים מכינים את הבגדים שכולנו במערב לובשים. זו סוג של עבדות, אני מניח. אבל אני מקווה שנלמד לעבוד ביחד למטרות טובות".
כשהוא לא מכה עבדים בלואיזיאנה, פאסבנדר מעביר את חייו בין לונדון ללוס אנג'לס ומשתדל לטייל בעולם ולהשתתף בספורט אתגרי, בעיקר מירוצים החביבים עליו במיוחד. "אני אוהב לרכב על אופנועים, לומד גלישה, אוהב לטייל, לחוות תרבויות חדשות, אנשים חדשים", הוא מספר. "בדרך כלל ברגע שאני מסיים לצלם, אני איננו ויוצא כבר בדרך לאיזו הרפתקה. תמיד הייתי אתלטי ופיזי, מאוד פעיל. אני מאוד אוהב קרטינג ומירוצים, אוהב לראות ספורט מוטורי. קרטינג זה הכי קרוב שאי פעם אגיע לפורמולה 1, למרות שהחלום שלי זה לכתוב, לביים ולככב בסרט על מירוצי מכוניות".
מה עם חיים אישיים? נגיד להתחתן או להקים משפחה?
"אני מרגיש שזה כמו לשמור על העוגה ולאכול אותה. יש לי עבודה נפלאה שתמיד רציתי לעשות. אני מניח שהייתי צריך להקריב דברים בדרך. אני לא יודע מה מעבר לפינה, יכול להיות שאפגוש מישהי ואתאהב, אבל עיקר תשומת הלב שלי מוקדשת לעבודה. עברו עלי המון שנים שחיכיתי לעבוד, ועכשיו סוף סוף יש לי הזדמנות לעשות את זה. אני חושב שעבור יוצרים יש תקופה שבה כל אחד מפיק את היצירה הטובה ביותר שלו, כשהשנים שלפני ואחרי הם סוג של הכנה או ירידה מזה. אני עכשיו בתקופת היצירה שלי ואני רוצה להתמקד בזה".
אתה גם מועמד לאוסקר על התפקיד שלך כאן, עוד הוכחה שאתה בתקופה טובה.
"לא יכולתי לבקש להיות בעמדה יותר טובה. כשהתחלתי לשחק בגיל 17-18, במקום שבו אני נמצא היום היה החלום שלי.
אני עובד כיום עם האנשים הכי טובים בביזנס ויש לי שותפות נפלאה עם סטיב. הוא מוציא את הדברים הטובים שבי. אני חושב שסטיב עשה כאן עבודה נפלאה ויצר סרט יפיפיה עם אפקט מדהים על אנשים. זה הכי חשוב בעיני מכל פרס".
אז יש סיכוי לראות סרט רביעי משותף שלכם?
"אני מקווה מאוד. אני אוהב לעבוד איתו. מבחינתי, אם סטיב מרים את הטלפון, אני מיד מסכים. ל'12 שנות עבדות' הסכמתי עוד לפני שקראתי את התסריט. סטיב רק אמר לי שהוא עושה סרט על עבדות ומיד אמרתי כמובן. זה חיוני עבורי להיות מעורב בפרויקטים כאלה, לצד פרויקטים מבדרים יותר".
