היום הרביעי. הילד השלישי מתחיל להצחין
אשתו של ניר כץ טסה לאמריקה והשאירה אותו לבד עם הילדים ל-21 ימים. קבלו, אם כן, דיווח יומי משלושה שבועות של סירחון חושים
1. אפשר ללמוד הרבה על אנשים מהתגובות שלהם לכך שאשתי טסה למסע עסקים בארצות הברית והשאירה אותי לבד עם הילדים לשלושה שבועות. על הסקאלה אפשר למצוא שלושה זני תגובות: "איך הרשית לה?", "איזה כיף לך" ו"מסכן, איך תסתדר לבד?". מה זה אומר על המגיבים אתם כבר מבינים.
כששואלים אותי איך זה להיות נשוי 16 שנה, אני תמיד עונה שאף אחד מאיתנו עוד לא הזמין משטרה. כששואלים אותי איזה אבא אני, התשובה הקבועה שלי היא שנראה כשהילדים יגיעו לגיל 30. איכשהו יצא ששתי ההתחכמויות האלה עמדו למבחן ברגע שאשתי עלתה על המטוס שלה, כי בשלב הזה לא יכולתי להתחייב בפניה על שום דבר שיקרה עם שובה. לא על הישרדות הנישואים ולא על הישרדות הילדים.
2. אתמול בלילה - הלילה הראשון בלי אימא שלהם - עברתי בחדרים של הילדים, נתתי להם נשיקה בראש וניגשתי לחדר העבודה. ב-ynet חיכתה לי הכתבה ההיא מבלייזר של אוקטובר על הגבר בן ה-50 שהתגרש, וביוטוב הופיע לי בעמודת ההמלצות וידאו שבו מרב מיכאלי מציעה לבטל את מוסד הנישואים. ליקום, או לפחות לאינטרנט, יש דרכים מגוונות לרמוז לך שזה לא הולך להיות פשוט.
3. בשנים האחרונות הייתי חבר בכמה ועדי הורים. זאת סיטואציה חברתית משונה, כי תמיד הייתי הגבר היחיד בקבוצה של נשים שהן כמובן גם אימהות. אני יכול לכתוב ספר על התובנות שהפקתי בעקבות החוויה הזאת, אבל אתמקד בשתיים, והראשונה היא שהעולם מפחיד נשים יותר משהוא מפחיד גברים.
יש לי חבר שפעם בשנה יוצא עם החברים שלו והילדים שלהם לקמפינג בים. הוא תמיד מספר לי שהמיוחד בקמפינג בלי נשים הוא שאין את הלחץ הזה להיזהר כל הזמן, לאכול בריא ולא לטבוע. הילדים משתוללים חופשי, רצים לכל עבר, מתנסים בכל מיני דברים. זה באמת היתרון בלהיות רק עם אבות; הרי רובנו ילדים שגדלו בלית ברירה.
והנה התובנה השנייה שהפקתי מהשהות שלי עם קבוצת האימהות: מכירים את הטענה שאם נשים ישלטו בעולם לא יהיו מלחמות? אז היא לא נכונה.
במשך השנים, בלי לתכנן את זה יותר מדי, כל אחד מאיתנו קיבל סט של תחומי אחריות. אני ממונה על שטיפת כלים, ריקון הזבל, הפעלת מכונת הכביסה והמייבש, עזרה לילדים במתמטיקה ובפיזיקה, פיקוח על העניינים הפיננסיים של המשפחה וניהול צי הרכב. אשתי אחראית על קיפול בגדים, טיפול בכינים, שמירה על היגיינה מינימלית, קניית מתנות להורים בחגים ולהיות פינה של שפיות כשאני מתעצבן.
רגע, נזכרתי שהגיע הזמן שגם אני אתקלח.
5. הבן שלי אוהב להתפנק מדי פעם ולהישאר בבית במקום ללכת לבית הספר. הוא תמיד מתרץ את זה בכאבי בטן, אבל אני יודע לזהות מיד את הבלוף. הפעם פירגנתי לו את ההברזה והוא ישן עוד שעתיים, קם ערני והחליט שהוא רוצה לעשות מכירת חצר כדי לממן את ההתמכרות שלו לזבלונים. העמדנו בחוץ שולחן עם דברים שהוא רוצה למכור ותלינו על הגדר, אני מודה שבלי רשות מהמועצה המקומית, שלט גדול שמודיע על המכירה. עד שהתחיל לרדת גשם הוא אפילו מכר משהו בחמישה שקלים לאחד השכנים ואני הייתי מרוצה מהלקחים השיווקיים והכלכליים שהילד הפיק מההתנסות הזאת.
שלחתי לאישה תמונה של אירוע המכירות. היא התעצבנה. "איך אתה מרשה לו לעשות דבר כזה", ננזפתי טלפונית, ורק אז הבנתי שאני יכול לעשות מה שארצה כל עוד אזנח את חובת הדיווח. למחרת אישרתי לילדים ללכת לבית הספר בלבוש לא תואם. היו לי עוד רעיונות, אבל טיפה פחדתי.
6. אני חושב שרוב הגברים הישראלים שירדו מהארץ לא עשו את זה בגלל המצב הכלכלי או הביטחוני. אני חושב שזה בגלל שהם רצו להתרחק כמה שיותר מהמשפחה של האישה שלהם.
7. בכל ראיון עבודה בחברה שעבדתי בה פעם היו מציגים למועמדים את החידה הבאה: כמה מספרות יש בארצות הברית? מקום העבודה שלי היה חברת הייטק גדולה ולא מכון יופי, אבל זאת הייתה חידה טובה מאוד. התשובה הסופית לא הייתה חשובה, ואף אחד לא ידע מהי ממילא, אבל הדרך לפתרון הראתה אם המרואיין יודע לחשוב.
נניח שיש בארצות הברית 300 מיליון בני אדם: ילדים מתחת לגיל שנתיים לא מסתפרים, נשים מבקרות במספרה בממוצע פעמיים בחודש, גברים פעם בחודשיים, כל ספר יכול לספר שלושה גברים או שתי נשים בשעה, במספרה ממוצעת יש חמישה ספרים והיא פתוחה עשר שעות ביום. שימו את ההנחות האלה במשוואה פשוטה, ותקבלו הערכה גסה של כמות המספרות.
העיסוק הזה במספרים גדולים גרם לי להגיע מזמן למסקנה שאין דבר כזה "האחת והיחידה". הרי בתקופה שחיפשתי בת זוג היו בעולם מספיק נשים שיכלו למלא את התפקיד המאתגר של אשתי. כשסיפרתי את זה לאשתי בפועל, היא טענה שזה לא נכון ושיש אחד ויחיד ועוד איך. בתגובה שאלתי אותה אם הייתה מתחתנת איתי ארבע שנים לפני שנפגשנו. היא סירבה לענות מטעמי הפללה עצמית, אבל אני יודע שהתשובה היא לא. זה לקח לצעירים שיוצאים לעשרות דייטים בציפייה שיהיה מישהו יותר טוב.
אני בטוח שאיפשהו יש גבר שיותר מתאים לאשתי. מישהו פחות עצבני, פחות קמצן, אחד שאומר "אני אוהב אותך" בלי שיכריחו אותו, יותר חברותי, שומר על כושר ולא מפליץ כל הזמן. אני גם בטוח שיש מישהי שהייתי יותר מאושר איתה. אם זה נשמע רע, אז זה לא. גם אם אפגוש פתאום את האחת ההיא, או שהיא תפגוש את האחד שלה, אני חושב ומקווה שנמשיך ביחד.
מצד שני, אם היא אי פעם תראה את הבנות יוצאות מהבית בגרביים לא תואמים, יש סיכוי שאצטרך להתחיל לחפש את האחת הבאה.
8. כמעט חצי תקופה עברה ואני מתחיל לתפוס כמה זה שונה מנקודת החצי של הנישואים. אז, לפני שמונה שנים, היינו אחרי שתי לידות ועם שלושה ילדים קטנים והוצאות טיפול מטורפות. הנישואים היו כמו שגרת מוצב צה"לי במילואים. עבודה קשה, מעט שינה, תנאי מחיה ירודים, ים בלת"מים ואפס סקס. ואם למילואים יש מועד סיום ידוע, אז כאן לא נראתה באופק שום פקידת קישור. כל ריג'קט הופך למריבה במצב כזה, והלחץ - השינוי שעברנו מזוג שהתגבש מאהבה לזוג שותפים לדירה - גרם לכך שאחד מאיתנו כמעט ועבר את נקודת האל-חזור. למזלנו זה לא קרה.
מאז הילדים גדלו, ההוצאות ירדו, השינה התארכה והסקס חזר. מנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה אפשר ללמוד שאנחנו כזוג התנהגנו בדיוק כצפוי: המספרים מראים שבשנים השלישית, והרביעית והשמינית של הנישואים יש קפיצה חדה בכמות הזוגות שמתגרשים. כנראה שאנחנו לא כאלה מיוחדים.
9. שוב יורד גשם ואין לי נעליים. הם נקרעו בקיץ ומאז אני מסתובב רק בסנדלים. זאת לא אמורה להיות בעיה, אבל זאת כן כי אני לא קונה לעצמי פריטי לבוש. שונא חנויות בגדים ונעליים. לא שונא: מתעב. להיכנס לקניון זה עינוי נפש בשבילי.
עד שפגשתי את אשתי היו הבגדים שלי תחת פיקודה של אימי או נגזרת של מקום העבודה: כל אירוע של החברה הוסיף לארון הבגדים שלי פריט לבוש שונה, לרוב חולצה. בדייט החמישי, אחרי שראתה את מצב הארון שלי, אשתי לעתיד לקחה אותי לסיבוב קניות שהוצאתי בו יותר כסף על בד מאשר בכל חיי עד אז, במצטבר. המשימה הראשונה שלה כשתחזור היא לקנות לי נעליים יפות, כי אני צריך ללכת לחתונה. עד אז אני הולך בסנדלים גם בגשם.
סבא שלי איבד את אשתו 25 שנה לפני מותו. הוא לא ידע לעשות כלום בבית, ואחרי מותה נאלץ ללמוד הכל. הוא אפילו נהיה מומחה לקומפוט תפוחים. חוששני שאני לא הגבר שסבא שלי היה.
10. הבוקר באמת הייתי צריך את האישה. אחת התאומות באה אליי וביקשה שאחתום לה על אישור לבית הספר כדי שתקבל את החיסון נגד פפילומה. לא הבנתי ממתי מחסנים נגד פירות טרופיים, אבל באינטרנט גיליתי שפפילומה זה לא מה שחשבתי. כמו כן, גיליתי שאני בצרות. את העניינים הנשיים אני משאיר לאשתי, כי גם אחרי שמלאו להן 13 אני עדיין בהכחשה שהבנות שלי גדלות. בזמן השיחה היומית שלנו היא אמרה שאין לה זמן ויכולת לטפל בנושא מרחוק, ושארים טלפון לרופא המשפחה.
11. טוב, הרמתי טלפון לרופא המשפחה. הנה שיחה שאני לא רוצה לזכור.
12. הילד חזר הביתה עצוב וביקש לעבור לבית ספר אחר. כשהילדים היו קטנים, הפתרונות לבעיות שלהם היו פשוטים. בקבוק חלב, פלסטר, קלטת וידאו של דץ ודצה. במקרה הכי גרוע ביקור בקופת חולים. היום זה דורש ממני לנסות להבין לעומק גם את נפשו של הצאצא וגם סיטואציות חברתיות. אז ישבתי עם הילד והוא סיפר לי שהחבר הטוב שלו קילל אותו, שאין לו חברים אחרים ושהבנות בורחות ממנו.
הסתכלתי עליו ואמרתי לו בקול רם שהחיים קשים, שלחבר אמיתי מותר לקלל מדי פעם, שיזמין ילדים אחרים הביתה ושהבנות בורחות ממנו כי הן אוהבות אותו. אם זה היה קורה עם אשתי היינו מדברים על זה שעה. אני פתרתי את זה בשלוש דקות.
13. בשבת בערב יש לנו מנהג לשבת בסלון ולתכנן את השבוע הקרוב. מתי כל אחד יוצא וחוזר, את מי צריך להביא ולהחזיר, אם יש אירועים או בקשות מיוחדות. על בסיס הידע המצטבר מעשרות ישיבות כאלה אני שוקל לכתוב אפליקציה לסמארטפון שתיקרא Marriage Sync. הכי אני אוהב את הישיבות שמידרדרות למצב ששנינו מתחילים לצחוק. לא צחוק מנומס, אלא כזה שאתה מרגיש שאין לך אוויר. כזה שהילדים רצים מהחדרים לראות מה קרה לאימא ואבא.
נשים תמיד מציינות שהדבר הכי חשוב בגבר זה חוש הומור. אני לא מאמין לזה, אבל לזוג שמסוגל לצחוק ביחד יש יותר סיכוי להישאר ביחד. וחוץ מזה, ילדים שרואים את ההורים שלהם צוחקים אחד עם השני - ויודעים מה, גם אחד על השני - מבינים שאפשר לקחת את הדברים בקלות.
14. אשתי מתארחת בעיירה יוג'ין, אורגון, והיום היא סיפרה לי שלפי חוקי העזר העירוניים מותר לנשים ללכת בחזה חשוף ברחוב למרות מזג האוויר הקריר. היא אפילו הייתה עדה לזה. בכלל, זאת עיירה מאוד היפית. אנשים מחייכים כל הזמן, יש תחבורה ציבורית טובה ואוניברסיטה גדולה שהיא יכולה לעשות בה את הפוסט-דוק שלה. עזבו ברלין, למוח שלי בא לברוח לשם.
15. הבוקר קראתי בעיתון על מחקר של פרופסור רובין דונבר מאוניברסיטת אוקספורד, שגילה מה גורם לגבר להרגיש מאושר. צוות מומחי הפסיכולוגיה שלו בדק ומצא: גברים שנמצאים בקשר קבוע עם חברים מרוצים יותר ובריאים יותר, וכשהבריאות מזייפת הם מחלימים מהר יותר. יש להם אפילו רצון רב יותר לתרום לסביבה.
אבל הקשרים האלה הם לא עניין לרשתות חברתיות: צריך להיפגש פיזית עם כארבעה גברים, בממוצע של פעמיים בשבוע. בין השאר ממליץ המחקר לשחק כדורגל או רוגבי, לשתף אחד את השני בבדיחות ולשתות ביחד. ולמרות הממצאים, המחקר העלה שרק שניים מתוך חמישה גברים מצליחים לפגוש את החברים שלהם לפחות פעם בשבוע.
יש לי קושי להאמין למחקרים שמתפרסמים בעיתונות, אז חיפשתי טיפה באינטרנט על אותו פרופסור רובין דונבר מאוניברסיטת אוקספורד וגיליתי שהוא באמת קיים, באמת אושיה חשובה באקדמיה הבריטית וגם מומחה במה שהוא עושה. חבל רק שהוא הקדיש כל כך הרבה זמן למחקר הזה: קראתי פעם את המסקנות האלה בכתבה תחת הכותרת "10 דרכים לשחרר את הגבר שלך כדי שירצה לחזור".
16. טיפ 1# לאב החד-הורי הזמני: החדר בילדים עצמאות, אחריות ועזרה בבית. דרוש מהם לעמוד במשימות ויעדים ולמד אותם שהכי חשוב זה מבחן התוצאה. אין כמו ילדים שמגיעים ממקום למקום באוטובוס או ברגל, שיודעים לבשל בעצמם, שלומדים לבד לבחינות ושמבינים כמה קשה צריך לעבוד כדי להרוויח שקל. לזה קוראים חינוך אפקטיבי, ואם זה מצליח, אתה יכול להסתלבט כמו ענק.
17. בבוקר סיפרה לי אשתי בטלפון שיש בקבוצה שלה מלא לסביות, ושכמה מהן התחילו איתה. האמת היא שממש אין לי בעיה עם זה. בצהריים העזתי לחזור להשתמש בחדר האמבטיה המשותף שלנו. כבר שנים שאני משתמש בזה של הילדים. פשוט אין מקום לדברים שלי באמבטיה שמיועדת לשני בגירים.
בערב ישבתי שעתיים מול המחשב וראיתי קטעים מ"נשואים פלוס". למרות שהייתי רווק כשהיא שודרה בטלוויזיה, תמיד הרגשתי שיש לי קשר חזק עם אל בנדי. אני חושב שהוא בעל ואבא יותר טוב מהאבות המושלמים שהופיעו באותה תקופה בסיטקומים אחרים בטלוויזיה, ע"ע ביל קוסבי. בלילה חלמתי על מרב מיכאלי. אני שונא את התת-מודע שלי.
18. איפה אני ישן בלילות, סיכום ביניים: הספה בסלון: 5. במיטה של הילד: 4. על הרצפה בחדרים של הילדות: 3. על הרצפה בסלון: 2. במיטה עם הילד: 2. במיטה לבד: 2. כאבי גב: 0, וזה די מוזר.
19. היום נכנסה המשכורת של אשתי. כמעט שנתיים שהיא המפרנסת העיקרית בבית, והיו חודשים שהיא אפילו הייתה המפרנסת היחידה. כשהיינו קטנים הייתה לכל ילד רשימה של שלוש ילדות: זאת שהוא אוהב, זאת שהוא מחבב וזאת שהוא מעריץ. היום אני יותר מעריץ את אשתי מאשר אוהב אותה, וזה דבר טוב. אני מעריץ אותה על זה שהיא איפשרה לי לעזוב מקום עבודה מאוד רווחי כדי לנסות משהו אחר.
לא הרבה נשים מוכנות לקחת סיכון ולרדת ברמת החיים כדי שהבעל שלהם יתגבר על משבר גיל ה-40 שלו, אבל מה שבאמת מפוצץ לי את הראש הוא המחשבה הבאה: אם הייתי יודע שהיא כל-כך מוצלחת, סביר להניח שלא הייתי מתחתן איתה. לפני יותר מ-16 שנה לא הייתי מסוגל להתחתן עם מישהי שמרוויחה יותר ממני, נקודה. היום אני יודע שזה דפוק לחלוטין, אבל זה רק בגלל שהתבגרתי קצת.
הילדים אומרים שהם מאוד אוהבים את זה שאני רוב הזמן בבית, ולא רק בגלל שאני פנוי להסעות כשצריך. בשנתיים האחרונות התקרבנו מאוד, ושלושת השבועות שעברו הם הדובדבן שבקצפת. למרות שזה לא קל, למרות שלפעמים אני מחפש שיירת ישמעאלים למכור לה ילד בן עשר, כיף לי להיות אבא כי האושר ברגעים השמחים הוא מזוקק וטהור. הרבה הישגים היו לי בלימודים, בשירות הצבאי ובעבודה, אבל כולם מתגמדים מול היום שהצלחתי לגרום לאחת הילדות לרכוב על אופניים לאורך מגרש הכדורסל השכונתי.
מה שאני לא יודע הוא איזה אפקט יהיה לחיים במשפחה שבה האימא היא המפרנסת העיקרית. אבא שלי יצא לפנסיה בגיל צעיר, ואחי הצעיר התבייש לספר ש"אבא לא עובד בשום דבר". אני מקווה שזה פשוט יגרום להם לבחור באופן קצת מושכל את הבן-בת זוג העתידיים שלהם.
מה שכן, עם כל התודות שלי לאשתי, כשהיא שאלה אותי בערב אם אבוא לקחת אותה משדה התעופה, אמרתי בפירוש שלא. להגיע ברכבת זה הרבה יותר זול. גם מזה אני מקווה שהילדים יסיקו את המסקנות הנכונות.
20. אחרי שלושה שבועות לבד אני יכול להגיד שהשמפו הכי טוב בשבילי הוא "הוואי מטפח שיער רגיל". לא בגלל שהוא עוזר לשמור על השיער מבריק ובריא.
21. הרכבת מנתב"ג עצרה בתחנה. הנה היא יוצאת מהשער. אני מחייך. יש לנו כחברה נטייה להתעניין רק ביוצא דופן. כל יום נכנסים למכוניות בארץ עשרות אלפי ילדים, נקשרים בכיסא בטיחות ובסופה של הנסיעה מוּצאים החוצה בבטחה, אבל על זה לא מדווחים. אותו דבר גם עם זוגות נשואים: כל יום חיים ביחד ונהנים ביחד מאות אלפי ישראלים, וגם על זה לא מדברים.
אני בטוח שהאבהות שלי הרוויחה, אבל קשה לי לשער מה תהיה ההשפעה של שלושת השבועות האלה על חיי הנישואים. יכול להיות שבעוד שנה יקרא את הכתבה הזאת עורך הדין של אשתי, ויכול להיות שבעוד 34 שנה יקרא אותה הנכד שלנו במסיבת חתונת הזהב. אני מקווה שזאת תהיה האופציה השנייה. היא פשוט יודעת איזה נעליים לקנות לי.
לפנייה לכתב/ת 
