החיוך של ליאור אליהו / טור
הפורוורד מעולם לא היה תקשורתי כל כך, ההנאה שלו ניכרת דרך הג'סטות הקטנות. בראד גריברג ראוי לקרדיט המלא על השינוי של ירושלים. עידו אשד התרשם ממוליכת הטבלה
ב-11.11 הגיעה הפועל ירושלים למשחק חוץ בנס ציונה, אחרי שבעליה אורי אלון חזר מפגישה בברצלונה עם נשיא היורוליג, ג'ורדי ברתומאו, לגבי שילובה של הקבוצה במפעל כבר בעונה הבאה. מאיר טפירו והכתומים מהמושבה לא התרשמו והביסו את ירושלים 61:89, והמועדון שחשב ודיבר רק על הטווח הארוך, נפל למאזן 3:3 בטווח הקצר והמיידי. אז אורי אלון הבין, שעם כל הכבוד לעונה הבאה, יש כאן מחויבות ברורה ומיידית לאוהדים, למשחק ולעצמו. ביום חמישי באותו שבוע הוא החתים את ליאור אליהו לשלוש שנים, וגם הפסיק לדבר (על העונה הבאה ובכלל).
מאז אותו שבוע גורלי, ירושלים היא קבוצה אחרת לגמרי, ואתמול בחולון סגרה עשרה ניצחונות ליגה רצופים. בדרך היא עלתה לשלב 32 הגדולות ביורוקאפ (לראשונה אחרי ארבע שנים עקרות), וכבר מובילה שם את הבית שלה (0:2). היא משחקת כדורסל שמח, רגוע, ומעל הכל חכם ומבליטה (בין השאר) את הכישרון העצום שטמון בגפיים הארוכות והאצבעות העוד יותר ארוכות של ליאור אליהו, שאתמול בחולון הזכיר לנו ולעצמו מה היה חסר לו מאז שנסע לוויטוריה, לפני יותר מארבע שנים: ליאור אליהו שוב נהנה מכדורסל.
ההנאה הזו ניכרת דרך הג'סטות הקטנות: הוא מעולם לא היה תקשורתי כל כך, מדבר עם החברים שלו, משדר בהתקפה ומזהיר בהגנה. מחליק ליותם על ניסיון חטיפה, מסמן לו שהמסירה היתה צריכה להיות גבוהה יותר, דופק חזה עם יניב על תנועה מתחת לסל, ומאגרף לדאנקן אחרי שלשה מכריעה. והכל עם חיוך אמיתי ואורגינלי, שבא מחיבור ליסודות של המשחק שהוא כל כך אוהב לשחק. התרומה שלו מגוונת: חוץ מהנקודות שבאו די בקלות, גם 15 ריבאונדים (!), חסימות, חטיפות, ואפילו עבירות חכמות. דווקא אתמול אליהו לא מסר הרבה אסיסטים, אבל רק בגלל שהוא היה המיס מצ' ששבר את חולון, והקבוצה היתה צריכה שיקלע. אז הוא קלע, השיג מדד איכות של 35, ונראה שזה בא לו כל כך בקלות.
זה היה מסוג המשחקים שגם אם היה נמשך שבוע, חולון לא היתה מנצחת, למרות שמאוד ניסתה. ירושלים הצליחה לשתק לחולון את המתפרצות כמעט לחלוטין, בהליכה חזקה לריבאונד התקפה, בעבירות חכמות, ופשוט בירידה טיסנית ונבונה להגנה ובחירת זריקות טובה. בצד השני, לחולון לא היתה כמעט אף זריקה חופשית. תמיד היתה יד אדומה בפנים. לא צמוד מדי, לא היסטרי ולחוץ, אלא חכם ומתוכנן. דרווין קיצ'ן שהיה פעם תחנה סופית וסקורר אימתני, הפך לבעל בית שאחראי על הסדר והקצב. ב-39 דקות (!) זרק רק 4 פעמים לסל, אבל לקח 7 ריבאונדים ומסר 6 אסיסטים.
מי שמקבל קרדיט מלא על השינוי הגדול וההתמסרות של השחקנים הוא האלוף המכהן בראד גרינברג, שמביא אסכולה שונה של אימון. הוא מלמד דרך הסבר ושחרור השחקנים לפעולה, ולא על ידי פקודות ודחיפה לפעולה. לקח לשחקנים זמן להבין שעומד מולם מאמן שלא לוחץ אותם אלא מטיל עליהם אחריות ובחירה, אבל כשזה מתחבר זו סימפוניה ספורטיבית יפה לעין וללוח התוצאות. חלק מהאיבודים הרבים (17) מגיעים כי הם עדיין בשלב למידה. זה מחיר שצריך לשלם, אבל זה משתלם.
לא בכדי מוציא גרינברג הרבה קלאס מהילדים הישראלים האבודים: יניב, ליאור, יותם, שמעולם לא נראו מפוקסים ויעילים כל כך, בוודאי לא יחד על המגרש, אפילו לא בנבחרת. גרינברג מכריח אותם לחשוב, לשתף פעולה, להשלים אחד את השני,והם משחקים כמו בנוער. כיף מזוקק. אתמול קלעו שלושת המוסקטרים הישראלים 42 נקודות יחד, והשאירו רק עוד 29 לזרים. בליגה ישראלית עם חוק רוסי זהו יתרון עצום.
ירושלים מתבססת על משחק פנימה ובין גבוהים, גישה אמריקנית ששואב גרינברג בין השאר מהניסיון שלו ב-NBA. זה בלט מול חולון עם הפורוורדים שמזייפים תפקידי גבוהים. ירושלים עדיין חושבת (בלב) על אירופה, וזה הכדורסל שמשחקים ביבשת. ברצף שלה ירושלים כבר גברה על מכבי, אבל יותר מרשים, ניצחה בחיפה, בהדר יוסף, באילת, ועכשיו בחולון. במגרשים הקשים של הליגה. השנה יש משמעות אמיתית למקום הראשון: אפשר לעבור שתי סדרות פלייאוף עם יתרון ביתיות, ולארח את המשחק המכריע בשיטת הבית-חוץ בגמר. הבעיה: גם מכבי כבר אינה מכבי החלשה של פתיחת העונה. והמשחק בנוקיה בעוד חודש עשוי להכריע את גורל המקום הראשון. עוד חודש נדע.
החתמת הזר החמישי (ברייסי - כרגע עוד לא משתלב אבל יהיה משמעותי ככל שהעונה תתקדם) תוך ויתור על הבונוס של המנהלת ומעבר לחמישה זרים בטופס, פוגע בדקות של מנקו ואריאל, אבל מצהיר משהו לגבי הכיוון בסוף העונה. זה כבר לא בטווח הארוך. ירושלים רוצה טבעת - עכשיו. לעבור לארנה כמו מלכה עם כתר על הראש. וזה נפלא לליגה. אבל בינתיים חכו עם הפלייאוף, ותנו להנות מהשגרה המשובחת הזו עוד קצת. וגם מהחיוך של ליאור אליהו.
לפנייה לכתב/ת 
