"נשף מסכות": הפקה ישראלית משובחת

ג'וזפה ורדי (1813-1901) ביקש להעלות בנאפולי אופרה שמתבססת על פרשה היסטורית ידועה: רצח המלך השבדי גוסטב השלישי ב-1792, באמצע נשף מסכות. גוסטב סלח לרוצחיו בטרם נפח את נשמתו, והסיפור הזה הניב שורה של דרמות תיאטרליות. אלא שבזמן שכתב ורדי את יצירתו הגאונית, היו באירופה כמה ניסיונות רצח של שליטים: בנאפולי עצמה ניסה חייל ממשמר המלך פרדיננד השני לרוצחו בפגיון; ובפריז השליך לוחם חירות איטלקי מטען חבלה אל כרכרת הקיסר נפוליון השלישי (שהיה אגב בדרכו לאופרה של פריז). בשל האירועים החליט הצנזור של נאפולי שהאופרה של ורדי עלולה לעודד עוד ניסיונות רצח פוליטיים. ולכן אסר לבצעה. ורדי הזועם נאלץ להעתיק את זירת התרחשותה מאירופה לארצות הברית הרחוקה, והמלך השבדי הפך למושל בוסטון.

דרמה גאונית. נשף מסכות(צילום: יוסי צבקר)

אפרופו אמריקה, "נשף המסכות" היתה ללהיט בין לילה ובתוך שנתיים מיום שעלתה לבמה, כבר הגיעה לניו-יורק. כ-90 שנים מאוחר יותר, בינואר 1955, ישבר בהפקת האופרה הזאת "מחסום הצבע" הידוע לשמצה, כשזמרת הקונטראלטו האגדית השחורה מריאן אנדרסן, תמלא את תפקיד מגדת העתידות אולריקה, ובכך תהיה לזמרת האפרו-אמריקנית הראשונה שעלתה על בימת המטרופולין אופרה, כסולנית.

שלמות של דרמה מוזיקלית

פרשת הצנזורה בנאפולי מאוד הכעיסה את ורדי, אך דומה שהעיכוב הועיל מאוד לאופרה. ורדי שב ושיפצה ושידרגה עד לגרסת השלמות המזהירה שלה כיום. הוא השכיל לבנות באופרה הזו - במזיגה מושלמת של קולות סולו, ובעיקר מקהלה וליווי תזמורתי - מתח דרמטי הולך וגואה שמוביל לשיא מרעיש בסופה.

המהלך כולו שזור בפנינים מוזיקליות מזהירות כמו האריה של ריקרדו במערכה הראשונה: La rivedrà nell'estasi (אני מביט בה שטוף רגשות) שבה הוא משורר על אהבתו לאמיליה; האריה ששרה אמיליה בכיכר הגרדום במערכה השנייה: Ma dall'arido stelo divulsa ודואט האהבה של השניים בהמשכה - ושיא השיאים: האריה המזהירה Morrò, ma prima in grazia (אני אמות, אך בקשה לי אחרונה) ששרה אמליה במערכה השלישית, ובה היא מתחננת בפני רנאטו שיאפשר לה לראות את בנם בפעם האחרונה בטרם יהורגה.

פנינים מוזיקליות מזהירות(צילום: יוסי צבקר)

למי מכם שלא יצליח לראות את "נשף המסכות" על הבמה בתל-אביב (צפויות עוד 10 הופעות), הרי לכם נחמה בוידיאו של ביצוע קלאסי מ-1991 במטרופולין אופרה בניו יורק. המנצח הוא ג'ימס לווין והזמרים הם כוכבי-העל של אותה העת: לוצ'יאנו פאוורוטי בתפקיד המושל, אפריל מיילו בתפקיד אמיליה, ליאו נוסי בתפקיד רנאטו, פלורנס קוויואר בתפקיד מגדת העתידות והוליין בלקוול בתפקיד המשרת אוסקר. שעתיים ורבע של עונג.

נשף מסכות ישראלי

ההפקה אמש, באופרה הישראלית, היתה הצלחה רבתי. ואין המדובר ב"סתם" הפקה משובחת, אלא גם בכך שההפקה היתה כמעט כולה על טהרת זמרים ישראלים. למעשה, לבד מתפקיד השליט ריקרדו (קשה למצוא בישראל זמרי אופרה שיחזיקו תפקיד כזה), כל שאר תפקידי הסולו בוצעו כולם בידי זמרים מקומיים. ואם נדרשה הוכחה לכך שיש בארץ די קולות איכותיים להחזיק אופרה ברמה טובה - אמש (ב') הוכיח זאת.

בראש ובראשונה הסופרן אירה ברטמן בתפקיד אמליה. התפקיד הזה - שיא של בלקנטו איטלקי, קשה מאוד לביצוע ודורש מאמץ טכני-ווקאלי. ואת היכולת הזו יש לאירה ברטמן בשפע: קול גדול, רב שכבתי, דרמטי. לטעמי היא לוחצת מדי בפראזות המסיימות והיה רצוי שתוריד מעט ווליום, אבל בסך הכל מדובר בזמרת מדהימה, והביצוע שלה לאריית בקשת הרחמים במערכה השלישית היה מזהיר.

קולות איכותיים ומרשימים(צילום: יוסי צבקר)

את רנאטו בעלה גילם הבריטון הישראלי הבינלאומי בועז דניאל. דניאל מופיע בקביעות באופרה המלכותית קובנט גארדן ובבתי אופרה רבים באירופה. יש לו בריטון רך וגמיש, בלא ההמהום הבסי שמאפיין זמרים מסוימים. השירה שלו רגישה ולמרבה השמחה הוא גם שחקן מרגש.

הסופרן הישראלית הצעירה הילה פחימה, בתפקיד המשרת אוסקר, היתה סוג של תגלית הערב. היא יפה גם בראש קירח לחלוטין, והיא זמרת מקסימה שצפוי לה עתיד משובח. פחימה שהתה עד לא מכבר באופרה של ברלין ולאחרונה עברה לאופרה הממלכתית בווינה. יש לה סופרן רענן, גמיש, עם קול מנתר ומלא חיים.

לעומתה המצו-סופרן דליה שכטר, בתפקיד מגדת העתידות אולריקה, היתה מאכזבת. מדובר אמנם בקול יפה ובזמרת מוזיקלית מאוד, אך לתפקיד הזה נדרש להט עז ונוכחות פראית ומסתורית. ואת כל אלה שכטר חסרה. את תפקיד צמד הקושרים הזוממים להרוג את ריקדרדו שר הצמד "הכבד" והותיק: ולדימיר בראון (בריטון-בס) ונח בריגר (בריטון). וכדרכם גם הפעם הם היו אמינים, יציבים וטובים.

הפקה משובחת (צילום: יוסי צבקר)

דווקא הכוכב המיובא מחו"ל, הטנור הבולגרי (המופיע דרך קבע באופרה של וינה) קאמן צ'אנב, בתפקיד המושל ריקרדו, אכזב מעט. אמנם בתמונה האחרונה הוא היה מרשים ביותר, אך במרבית הערב הטנור שלו היה מעט נרפה ושגרתי מדי. לא הטנור שתפקיד המושל הכריזמטי ראוי לו.

לדברי שבח ראויה מקהלת האופרה הישראלית (מנצחה הוא איתן שמייסר) שהיתה מעולה: קול גדול, אחיד, גמיש ותואם עלילה. באופרה הזו יש למקהלה תפקיד קריטי. היא מחוללת המתח, צובעת את תחושות הסצנות, מרבה להופיע כרקע לאריות ונושאת על גבה את סצנות ההמונים. היא מילאה את תפקידה ללא רבב.

לדאבוני קשה לומר זאת על התזמורת הסימפונית ראשון לציון עם המנצח האיטלקי דניאל

 קלגרי. במחצית הראשונה הם ממש כשלו בצורך לספק את התשתית הדרמטית שהתזמורת אמורה לקיים באופרה הזאת. באופן כללי העסק נשמע מפוזר ובלתי נשלט, ופה ושם כמה כלים אפילו הבריחו צלילים חורגים. למרבה השמחה במחצית השנייה התרחש לו מהפך. המנצח התזמורת עזרו עוז, ובצליל גדול ואחיד החזירו את הבניין כולו למקומו והניעו אך העלילה במתח הולך וגובר אל שיאה הדרמטי.

ומילה על הבמאי הפולני מיכאל זנאנייצקי: הוא נחשב לסוג של "ילד פלא" בעולם האופרה (היה צעיר הבמאים אי פעם שהעלו אופרה בלה סקאלה) והשנה יביים גם את הפקת החוץ של לה טרוויאטה במצדה. אבל הניסיון שלו לעצב את המושל ריקרדו כמין דיקטטור ולמלא את הבמה בתל אביב בפסלי הרודן כביכול, היה בעיני ילדותי למדי, וגם לא תואם את הדמות שורדי עיצב. מכל מקום כמה מן הסצנות שבנה אמש היו מרשימות במיוחד, כמו סצנת הקושרים ורנאטו במערכה השלישית, והסצנה רבת-המשתתפים של נשף המסכות.

קיצורו של דבר, "נשף המסכות" היא בוודאי יצירת מופת, והביצוע שראינו אמש באופרה הישראלית תל אביב-יפו, היה איכותי, מעניין ומהנה. ותענוג היה לראות קאסט ישראלי כמעט לחלוטין, נושא את האתגר הזה על שכמו.