בייבי בום, ולזקנים - כלום

כך למשל הועלתה הצעת חוק המבקשת להאריך את חופשת הלידה בשל אשפוז היילוד. הוצעה גם הצעה להעניק "דמי לידה לעובד שבת זוגו אינה מסוגלת לטפל בילד מחמת נכות או מחלה". אחרים הציעו איסור פיטורים בגלל "היעדרות בשל מחלת ילד" ועוד כהנה וכהנה, שפע אין כמותו, כאוות נפשם של מחוקקינו.

עוד בערוץ הדעות של ynet:

תפסיקו לחפש בוגדים / אבי דבוש

נניח לשאלה אם עודף ההגנות האלה לא מהווה בעצם תמריץ שלילי להעסקת נשים, כי מי ירצה להעסיק אדם הזכאי לצאת, לפי הצורך, לטיפולי פוריות, אחר כך להיעדר לשמירת הריון, אחר כך לקבל חופשת לידה ואולי להאריך אותה בגין מחלה חלילה של היילוד? איך אמר לי מישהו פעם: עדיף לי גבר שיוצא למילואים. כאן לפחות התקופה קצובה, הזיכוי מביטוח לאומי מלא והפגיעה בעבודה מינימלית.

לתינוקות יש אפילו ריאליטי, והזקנה עדיין במסדרון (צילום: אלדד רפאלי)

אלא שעודף החקיקה הזה מלמד על אתוס נטוע שהחברה הישראלית עדיין לא השתחררה ממנו. זהו הצורך הקמאי, הכמעט פרימיטיבי, להרבות יילודים בעולם ולהגן על התהליך הזה ככל האפשר. אכן, בעבר היה צורך בריבוי ילדים. חלקם ממילא לא שרד את הלידה וחלקם רק את השנים הראשונות. אחר כך, אלה שנותרו נטלו חלק במשק המשפחתי שהשתמש באמצעים פרימיטיביים למדי כדי לייצר מוצרים פשוטים, ברובם מוצרים חקלאיים. תוחלת החיים אז הייתה קצרה ולכן היה צורך בתחלופה מהירה של אנשים כדי לקיים משק משפחתי אחד.

כיום, תודה לאל, שיעור תמותת התינוקות קטן ביותר. לילד שנולד כיום יש סיכוי רב להאריך חיים עד מעבר לגיל של 85 שנים. עיקר יכולתו הכלכלית של האדם בחברה מתקדמת נובעת בעיקר ממומחיותו, מידע שנרכש במשך השנים ולא מעבודת כפיים פשוטה. הקשר בין פריון וריבוי ילדים לבין חוזקה וחוסנה הכלכלי של המדינה הוא בכל העולם הוא הפוך. ככל שמספר הלידות גדל - כך קטן התוצר המקומי לנפש והחברה בכללותה ענייה יותר ומתקדמת פחות.

בשנותיה הראשונות של המדינה ביקש דוד בן גוריון להרבות לידות בישראל. שני טעמים היו לו: האחד - להגדיל את היישוב היהודי בישראל על מנת שישראל תהפוך להיות המרכז היהודי העולמי. השני - לנסות ולשקם את העם היהודי ששליש ממנו נכחד בשואה. ובכן, שתי המטרות הושגו. בישראל קיים הקיבוץ היהודי הגדול בעולם, יותר מארצות הברית ויותר מאירופה. שיקום העם היהודי - גם הוא נעשה. ישראל מדינה חזקה, מעצמה אזורית של ממש. יש לנו כושר ייצור מהגבוהים בעולם, הון אנושי איכותי ביותר ואנו מודל להרבה מדינות שהוקמו שנים רבות לפנינו. אמת, לפנינו בעיות עצומות שיש לפתרן, אבל לפחות בשני הנושאים הללו - ניצחנו.

להביא כיום ילד לעולם משמעו להשקיע בו עשרות מונים יותר משהושקעו בילד לפני מאה שנים. אם רצוננו להפוך את הדורות הבאים לאזרחים טובים וראויים שיוכלו לשאת את עצמם ואת משפחותיהם - יש להשקיע רבות בחינוכם, בבריאותם ובגידולם. כבר לא מדובר בילד היוצא לעבודת השדה בגיל שמונה שנים לעזור בפרנסת המשפחה. אין מדובר בילדה היושבת שעות וימים ליד הנול כדי לארוג שטיח. חברות כאלה עדיין קיימות בעולם באזוריו העניים, הנידחים ומוכי הרעב והחולי. לשם אנו שואפים להגיע? זה רצוננו? אם רצוננו באנשים משכילים, יצרנים ומתקדמים - עלינו להשקיע בהם. ריבוי ילדים מביא, בהכרח, להשקעה פחותה בכל אחד ואחת.

אבל יש עוד גורם שיש להביאו בחשבון. מדוע אנו מעדיפים ילד ולא אב? מדוע ילדה ולא אחות? מדוע רשאי בעל לקבל דמי לידה בגין בנו היילוד - אך לא לקבל תמיכה כספית כלשהי בגין אמו הסיעודית? ממתי הפכנו לחברה המקדשת כל כך את דור העתיד והדואגת למנגנונים מרופדי ממון כדי לייצר עוד ועוד ילדים - על חשבונו של דור העבר, הקשישים, החולים והעניים? מה המסר החברתי כאן - טוב שנולדת אך חבל שהזקנת? התינוקות בישראל זכו אפילו לסדרת ריאליטי, אבל הזקנה עדיין מחכה במסדרון.

יוסף פריצקי, לשעבר שר התשתיות

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il