פרידה כואבת: איך להתמודד עם גסיסה של קרוב

ההידרדרות האיטית, הזוחלת, במצב בריאותו של ראש הממשלה לשעבר אריק שרון עמדה במרכז תשומת הלב הציבורית במשך שבוע שלם. מההודעות שיצאו מהמרכז הרפואי שיבא, שם היה שרון מאושפז יותר משמונה שנים, הסתמן שהוא שרוי בתהליך גסיסה ממושך. וכל העת שהו על ידו בניו.

מה עובר בראשם של ילדים ברגעים אלה? האם הם מייחלים למוות שיגאל כבר את ההורה שלהם מחיי הצמח, מחוסר ההכרה, מהסבל שהוא אולי חווה, או שאולי הם מתענגים על כל רגע נוסף שהוא מוגדר "חי‭?"‬ וספציפית: האם עמרי וגלעד שרון הרגישו את אותו הדבר בנוגע לתהליך שעבר אביהם? האם שיתפו זה את זה במחשבותיהם?

• את אפליקציית הבריאות לסמארטפון כבר הורדת? הורידו לאייפון או לאנדרואיד
  

התמודדות עם המוות:

• כשהסוף מגיע: מה באמת קורה לנו בזמן המוות?
• "אמא, גם את תמותי?"; איך להסביר מוות לילדים
• דרכי חילוץ: כך מתגברים על דיכאון לאחר פרידה
  

טלטלה סביב סיום החיים

"הדרמה המשפחתית סביב תהליך גסיסה שמתארך ומתמשך, לפעמים מדי, של אחד מבני המשפחה מפיקה מכל אחד מהקרובים תגובה שונה, שהיא פועל יוצא של משתנים ומרכיבים אישיותיים, ובעיקר של היחסים המוקדמים שהיו בינו לבין הגוסס. בעוד שאחד נאחז ומסרב להיפרד, למרות תמונת המצב הברורה, אחר רק מתפלל ש'זה' כבר ייגמר‭,"‬ מסבירה ד"ר אביבה איזנברג, פסיכולוגית קלינית ורפואית במרכז הרפואי קפלן. "אולם האחיזה בגוסס אינה מעידה בהכרח על אהבה אליו, בדיוק כשם שהתחינה שימות אינה מעידה על ההפך‭."‬

אני יודעת על בשרי על מה היא מדברת. הייתי שם. בדיוק לפני שנתיים חיי עברו את הטלטלה הזו סביב סיום חייה המתמשך מדי של אמא שלי. שנה אחרי שמחלת האלצהיימר הפכה אותה למעורפלת הכרה, היא לקתה באירוע מוחי שכתוצאה ממנו שקעה בחוסר הכרה עמוק, ופלג גופה הימני שותק. כחצי שנה לאחר מכן היא עברה אירוע מוחי נוסף, שפגע במנגנוני ויסות החום והנשימה. ומאז, למשך ארבעת החודשים הארוכים בחיי ובחיי שאר בני המשפחה, חוותה אמי הליך נסחב של גסיסה איטית ומייסרת.

מה הרגשתי? כבר מהיום הראשון, כשהבנתי שמצבה אינו הפיך ושהיא חיה על זמן שאול ששם אותי ואת בני המשפחה בציפייה מורטת עצבים למוות הבלתי-נמנע, ביקשתי בלבי רק דבר אחד: שהסיוט הזה ייגמר כבר. שאמא שלי, האישה שנתנה לי חיים, תזכה לגאולה ותמות. כי איזה ערך כבר יש למה שנותר מחייה?

את משאלת המוות הזו הבעתי בקול רם. היו שהשתוממו, שאלו אם אני שלמה עם עמדתי. אז כן. הייתי לגמרי שלמה. גם בזמן אמת וגם בפרספקטיבה של הזמן שחלף מאז. לא יכולתי לשאוף שהאישה הגאה שהייתה פעם תמשיך לחיות ככה. במהלך חודשי הגסיסה שלה פירקתי את המונח "קדושת החיים" לגורמים והחלטתי שלא בכל התגלמות שלהם החיים באמת קדושים, או ערכם מקודש. כי איך בדיוק מיתרגם המונח הזה לאישה בת ‭,87‬ משותקת, מחוסרת הכרה, גוססת ומתקשה בנשימה? כחיים ששווה להתפלל בשבילם?

אני מודה: התייסרתי בעיקר בשבילה, אבל גם לעצמי דאגתי. לשפיותי. לחיים שלי, שהושמו על ‭.Hold‬ כי במהלך התקופה הזו, כשאמא שלי לא חיה אבל גם עוד לא מתה, התבשרתי לפחות פעם ביום, אם לא פעמיים, שתהליך המוות התחיל, ששפתיה מכחילות, שרמת החמצן בדמה מידלדלת. ובכל פעם נזעקתי אליה לפרידה אחרונה, שפעם אחרי פעם, יום אחרי יום, התבררה כזמנית. עשרות פעמים, בלופ אכזרי, נפרדתי ממנה, נישקתי את פניה המיוסרות, הסתכלתי עליה עוד פעם אחת אחרונה ודי, וחוזר חלילה.

מה הרגשתי? שחיי הקודמים הוכחדו. תחשבו כמה בלתי-נסבלת צריכה להיות החוויה הזו כדי שהמוות ייחשב לחלופה ראויה. ואז, כשכולנו נשארנו כבר בלי טיפה אחת של אוויר, אמי המסכנה נפטרה. וכשראיתי אותה על האלונקה השחורה של חברה קדישא, חשתי, לראשונה בארבעת חודשי הסיוט האלה, הקלה. אמא שלי כבר לא סובלת. כבר לא מתבזה. היא השתחררה ושיחררה גם אותנו. רק אז יכולתי להתפנות ולהתאבל עליה.

הפרידה אחרונה התבררה פעם אחרי פעם, יום אחרי יום, כזמנית(צילום: shutterstock)

קשר לא גמור עם החולה

אבל יש כמובן גם תגובות אחרות. לפני כשנה וחצי יצא ג' (48), אדריכל גנים נשוי ואב לשלושה, לעוד שבת של כיף על מצנחי רחיפה. כשעה ורבע אחרי התחלת הדאייה, מסיבה לא ברורה, הוא הוטח בצלע הר ונחבט בראשו בחוזקה. חבריו ההמומים הזעיקו את מד"א. חסר הכרה, מורדם ומונשם, הועבר ג' במסוק לאיכילוב.

"בדיוק חזרתי מצעידה עם חברות‭,"‬ משחזרת ‭,'נ‬ אשתו, "כשאחד מחבריו התקשר וביקש שאגיע בהקדם לבית החולים. הערתי את הבת הבכורה ודהרנו לשם‭."‬ במיון חסמה אחות את גישתן למיטתו וביקשה שימתינו במסדרון לרופא. "הבנתי שמטפלים בו, אבל השתגעתי מזה שאני לא יכולה לראות אותו ולעמוד על ידו. הזמן במצבים כאלה עומד. לא זז. נדמה היה לי שעוברות שעות ארוכות ומורטות עצבים עד שרופא ניגש ושאל מי המשפחה שלו‭."‬

במסדרון הוא הסביר שמצבו של ג' חמור ושאין לדעת מה יקרה. "אני מעלה אותו במיידי לחדר ניתוח לניקוז, כי חלל הגולגולת שלו מוצף דם, אבל אין לי שום ודאות שהוא ישרוד את ההליך הזה, וגם אם יישאר בחיים אני לא יכול לדעת באיזה מצב הכרה הוא יהיה‭,"‬ אמר הרופא.

למרות דבריו הברורים, החד-משמעיים, נ' עוד קיוותה. "בצד אחד של המוח הבנתי מצוין את מה שאמר הרופא, אבל בצד אחר פיתחתי תקווה, כי כבר קרה ברפואה שהבלתי-ייאמן קורה, לא‭"?‬

מחדר הניתוח הוא הועבר ליחידה לטיפול נמרץ במצב אנוש. "בדקות שנתנו לי להיכנס אליו החזקתי לו את היד וביקשתי ממנו רק דבר אחד: שיחיה, שיתגבר, שיילחם‭,"‬ היא משחזרת. הצוות הרפואי ניסה לעמת אותה עם מצבו. "הסבירו לי שבגלל החבלה אין לו כמעט פעילות מוחית, ואם הוא ישרוד הוא יהיה צמח. אבל גם את האופציה הזו העדפתי על פני מוות. מבחינתי לא היה מצב שאוותר עליו‭."‬

אחרי חודש הוא הועבר למוסד שיקומי, ומדי פעם מצבו החמיר והוא הועבר לאשפוז. "האחים שלו טיפטפו לי כל הזמן שאניח לו, שאני צריכה להיפרד ממנו, שאני אגואיסטית אם אני רוצה אותו במצב כזה. אבל מבחינתי זה בכלל לא בא בחשבון‭,"‬ היא אומרת. מאז השתנה סדר היום שלה. את מרבית יומה היא מעבירה סביב מיטתו של בעלה. "אני מחזיקה לו את היד, מלטפת אותה ומבקשת שיתחזק, שיישאר בחיים בשבילי כי בלעדיו לא אוכל להסתדר. אני אומרת לו שאני מוכנה לקבל אותו בכל מצב, לאורך כל השנים, ושזה לא קשה לי. העיקר שלא יעזוב‭,"‬ היא מתארת.

אז מה עובר על אלה הנלפתים ומה עובר על המבקשים לשחרר את יקירם? "מי שלא משחרר הוא זה שקִיים קשר מורכב ולא פתור עם הגוסס‭,"‬ אומרת ד"ר איזנברג. "קשר שבין מרכיביו מזהים תלות, חרדת נטישה גדולה ועניינים לא פתורים ולא ממוצים ביניהם‭."‬ מרביתם, לדבריה, אינם מודעים לסיבת דבקותם בבן המשפחה הגוסס ומתרצים אותה במגוון נימוקים, שהבולטים ביניהם הם "העיקר שהוא לא סובל" ו"כבר היו מקרים שהמצב התהפך וקרה הנס‭."‬

אחרים, לדבריה, דבקים בגוסס בגלל רגש אשמה שהם חשים כלפיו. "העשייה המוגזמת והלפעמים מופרכת סביב חולה סופני מכסה לא פעם על רגש אשם קדום, שנולד באזורי הנפש הראשוניים של הקשרים ביניהם, שעם הזמן הפכו גם מורכבים וטעונים‭,"‬ היא מסבירה. "יש אנשים המתאפיינים בגישה אמוציונלית, ובשעת משבר החלק החושב, הרציונלי, פשוט יוצא להם מהמשוואה. הוא משותק. מה שמפעיל אותם אלה הרגשות הראשוניים - מהות הקשר הלא גמור עם החולה‭."‬

"לא מתגוננים"

לעומתם, אלה המייחלים למות יקירם מונעים בעיקר על ידי המנגנון החשיבתי. "הם רוצים לסיים כבר את הריצה חסרת התוחלת לבית החולים, וגם במצב הטעון הזה מבחינה רגשית הם מסוגלים לפעול מתוך מחשבה. יש באפשרותם לנתח את המציאות הקשה באופן הגיוני ולפעול בכלים רציונליים‭,"‬ היא אומרת. רצונם בסיום חיי יקירם, היא טוענת, לא מעמיד אותם בעמדה של מתגוננים על ש"ויתרו" עליו לכאורה. "לא נראה להם שהם אוהבים אותו פחות מאלה שנלפתים. להפך, זה נראה להם אלטרואיסטי כי הם חושבים לא רק על החולה אלא על הסבל של המשפחה כולה‭,"‬ היא מסבירה.

מעניין לא פחות להבין מניעים של אלה המרבים לטרוח סביב החולים. "ישנם בני משפחה שמוצאים בטיפול סביב חיי יקירם תכלית ומשמעות. הם כל כך עסוקים בעשייה שמחליפה להם את הרגש. הם טורחים ומבקרים ומתערבים בטיפול, דבר שעל פניו נראה או מתחזה כמסירות יוצאת דופן, שעה שזה פחד מהריקנות שאחרי‭."‬

את החוויה הזו פוגשת מדי יום ד"ר מיקי ברקוביץ, מנהלת ההוספיס בתל-השומר. "שם המקום וסיבת ההגעה אליו מובנים כבר במפגש הראשון. כשם שבני משפחה מבקשים בקול שיקירם ייגאל כבר, לא מעטים מבקשים שאלחם בשבילו כי אולי הרופאים טעו ואפשר לשנות את רוע הגזירה‭,"‬ היא אומרת. "לאחרונה אושפז אצלנו קשיש שבנותיו לא זזו ממיטתו, החליטו 'להילחם' על שארית חייו. אחרי ששרד את שבוע האשפוז הראשון הן החליטו לנסות עליו טיפול כימי נוסף. האונקולוג סירב, אך הן נידנדו לו והטרידו אותו, עד שהתרצה‭,"‬ היא מספרת.

הקשיש הוצא מההוספיס, ושבוע אחרי שקיבל כימותרפיה הידרדר מצבו והוא הוחזר להוספיס. וגם אז, כשנשימותיו הלכו והתמעטו, הן עוד התלבטו מה אפשר לעשות בשביל אבא. התקווה האנושית הבסיסית הזו משכיחה את ההתמודדות עם הפרידה הצפויה. לכן אנחנו תמיד מחבקים בחום גם את ההתנהלות הכי מופרכת של בני משפחה‭,"‬ אומרת ד"ר ברקוביץ.

הסוגייה מורכבת עוד יותר בשל אספקט נוסף: שהרופאים לא באמת יכולים לנבא כמה זמן נשאר לחולה. "זה מצב שמפתיע את הרופא המטפל, כל פעם מחדש‭,"‬ אומר פרופ' משה טישלר, מנהל מחלקה פנימית במרכז הרפואי אסף הרופא. "לא פעם מאושפזים אצלי במחלקה חולים, שאני לא חושב שיעברו לילה. אני בטוח כשאגיע בבוקר, הם כבר לא יהיו בין החיים. אבל הם שורדים עוד יום, ועוד, וגם שבועות. בניגוד לאינסטינקט, לבדיקות, לניסיון, מתברר שיכולת הרפואה להעריך בדייקנות את הישרדותו של פרט מוגבלת, אולי לא קיימת. אין לנו עדיין כלים להעריך תוחלת חיים בחולים גוססים. ולכן, לא פעם, הערכה רפואית אינה אלא נבואה".

חוק החולה הנוטה למות

חוק החולה הנוטה למות נחקק ‭,2005-ב‬ אך אינו מיושם עדיין בחלק גדול מבתי החולים. מטרת החקיקה הייתה להסדיר את הטיפול הרפואי בחולה הנוטה למות, תוך שמירת האיזון בין ערך קדושת החיים לבין התחשבות ברצונו של הפרט ובאיכות חייו. אחד מחלקי החוק מתמקד בחולה סופני שעל פי הערכה לא נותרו לו יותר משישה חודשי חיים. במצב זה, אם החולה מביע רצון לסיום חייו, לא יינתנו לו טיפולים מאריכי חיים, אלא טיפולים המקילים על הכאב בלבד.