רותם עטר: "חסר בארץ שיח על תרגום"
המתרגמת הצעירה רותם עטר, שתרגמה בימים אלו את "צוואתו של מוקיון" שראה אור בהוצאת זיקית, דואגת למעמד המתרגמים בארץ אבל לא מוכנה לוותר על התשוקה שלה: תרגום ספרות צרפתית איכותית. "צרפת זו אימפריה של תרבות. אני אוהבת את המהפכנות שטבועה בצרפתים". ראיון
עטר מיטיבה לתאר את הספר: "'צוואתו של מוקיון' בנוי כאוסף אנקדוטות; זיכרונות ילדות שמסופרים ברסיסים, באופן שנדמה כמעט אסוציאטיבי. עם זאת, יש נרטיב. נרטיב שמותאם לקצב הפנימי של המספר ושל הספר, לאופן שבו אדם מנסה לעלות את ילדותו על הכתב. לאט-לאט, כפי שפועל הזיכרון, נחשפות כל מיני תמונות: חלקן מטושטשות, חלקן ברורות עד כאב, חלקן הזויות, ומה שבולט בהן בעיקר הוא הרגש שליווה את הסיטואציה. ההתפתחות היא התפתחות רגשית, לא עלילתית: הקורא מלווה את ארנסט במסע הילדות המפרך שלו, שאותו הוא מספר כמו כדי להחלים ולהשתחרר ממנו, והקורא הוא חלק חשוב בתהליך הריפוי הזה".
"כל אחת מהאנקדוטות הללו רבת עוצמה ברגש שהיא מכילה", מוסיפה עטר. "היה לי חשוב לשמור על קשת הרגשות שהקריאה בספר מאפשרת: צחוק, זעזוע, כאב, חלחלה. ואלס כותב בצורה מאוד חדה, שיכולה לגרום לך לצחוק ולכאוב בו זמנית".
קריאתך את הספר שונה, כיוון שתרגמת אותו?
"בעיניי זה ספר מהפכני, בשפה שלו וברעיונות שלו. חשוב לזכור מתי הוא נכתב. אני לא חושבת שהוא קל לקריאה, גם החלוקה לאנקדוטות לא תמיד הרמונית. אבל הדיס-הרמוניה הזו שווה את המאמץ. קשה לי לקבוע אם חוויית הקריאה שלי שונה בגלל שתרגמתי אותו. אני שומעת תגובות שדי תואמות את חוויית הקריאה הראשונה שלי בספר. יכול להיות שלי היא היתה יותר רבת עוצמה - לדעתי, לחובבי הספרות הצרפתית מדובר בתגלית ספרותית נדירה, לאור מה שתורגם עד כה מהספרות הצרפתית של התקופה".
עטר מבארת שמדובר בספר חריג ושפרסומו מפתיע נוכח הבחירות המו"ליות בישראל, כיוון שלרוב מתרגמים ספרות קלאסית ורבי מכר. "זה משאיר מעט מאוד מקום ליצירות שנמצאות יותר בשוליים", היא מסבירה, "גם אם הן קלאסיות בעצמן, כמו במקרה של ואלס, משום שהספר חייב להיות רווחי והוצאות הספרים לא רוצות לקחת סיכונים מיותרים. מבחינה ספרותית, הספר הזה נדיר בעוצמות שלו. הוא חד, לא מתפשר. אני חושבת שמה שהופך אותו לרלוונטי ועל-זמני היא העובדה שהוא מספר אמת אותנטית מאוד, וקשה לקורא שלא להתחבר לזה. יש משהו תרפויטי בספר - הכותב מנסה להחלים מכאב הילדות שלו דרך הכתיבה, ולקורא יש חלק משמעותי בתהליך הזה".
בניחוח צרפתי
ספרות היתה תמיד חלק משמעותי מחייה של עטר, ילידת 1985. היא בוגרת לימודי ספרות כללית והשוואתית וספרות צרפתית מהאוניברסיטה העברית. את התואר השני שלה עשתה במגמה לתרגום.
מנין המשיכה דווקא לשפה הצרפתית?
"כאן כבר מדובר בחידה שאין לי עליה תשובה. התשובה הרשמית היא שתמיד אהבתי את התרבות הצרפתית, ספרות, מוזיקה, אוכל. זאת אימפריה של תרבות. אני גם אוהבת את דרך החשיבה של הצרפתים, את המהפכנות שטבועה בהם. אחרי הצבא התחלתי ללמוד את השפה, גרתי שנתיים בפריז ומאז נשאבתי לתרבות הזאת עוד יותר. התשובה הלא רשמית לשאלה היא שלדעתי כנראה מדובר באיזה שריד מחיים קודמים.
"באשר להחלטה לבחור במקצוע לא מתגמל מבחינה כלכלית במציאות העכשווית, היא משיבה בפשטות: "זו התשוקה שלי. עם זאת, אני כמובן לא יכולה להתפרנס מזה, ואני עובדת משרה מלאה בתחום אחר, שנוגע לספרות ולתרבות, אבל הוא לא תרגום. הבחירה היא בין לרצות להתפרנס מתרגום, ואז לוותר ולהתפשר על היצירות שאתה רוצה לתרגם, ואולי לפנות גם לתחומים אחרים של תרגום (משפטי, רפואי) או לוותר על זה כמקור פרנסה.
"אני בחרתי באפשרות השנייה, כי לא הייתי רוצה להישחק ולאבד את התשוקה למקצוע, ואני רוצה לבחור את הספרים שאני מתרגמת. אני לא חושבת שאני אדם פחות אמביציוזי ממישהו שלומד מינהל עסקים או עובד בהייטק, אבל המציאות היא שאין לזה שום שיקוף כלכלי בחברה שלנו".
מה מצב מעמדם של המתרגמים בישראל בעינייך?
"זה תלוי. בחוגים מסוימים אני זוכה להערכה, ואנשים מביעים התפעלות שאני אומרת שאני מתרגמת. זה משמח, כמובן. אבל באותה מידה יש גם הרבה זלזול. בעידן הטכנולוגי של היום יש תפיסה מעוותת שכל אחד יכול לתרגם, ושתרגום מכונה לא פחות טוב ממתרגם 'בשר ודם'. לא מעריכים את כמות הידע שצריכה להיות למתרגם, ולא מבינים למה צריך הכשרה כדי להיות מתרגם. אני חושבת שחסר גם שיח על תרגום, שהוא שיח לאו דווקא אקדמי, אלא מיועד לאנשים שקוראים תרגום ומתעניינים בתחום. אני עובדת בימים אלה על כתב-עת חדש לתרגום, בתקווה לעורר את השיח הזה".
כיצד תרגמת את הפואטיקה המיוחדת של ואלס, המשלבת בין סרקזם ופיוטיות?
"זה בהחלט אחד אתגרי התרגום בספר. עברית היא לא שפה שקל להעביר דרכה סרקזם, זאת שפה שיותר קל להגיד בה דברים באופן ישיר, מאשר במרומז. השתדלתי להישאר נאמנה לשפה הייחודית של ואלס, לטון שלו, עם אדפטציות הכרחיות לעברית. נעזרתי קצת בספרים דומים שתורגמו לעברית, בעיקר 'פרנסואה העזובי' של ז'ורז' סאנד שתרגם יהושע קנז, שגם הוא סיפור התבגרות מאותה התקופה, ומתאר אווירה דומה. אבל אני חושבת שהאתגר הגדול למתרגם הוא להצליח לשמור על הטון של כל סופר, מבלי לתת לשפה שלו להשתלט".
האם קל יותר לתרגם יצירות ספרות קצרות, או שהאורך לא קובע?
"קל יותר לתרגם יצירות קצרות, וגם קל יותר לקרוא יצירות קצרות. אני חושבת שזאת אחת הסיבות שהפורמט של 'זיקית' מצליח. בתור קוראת, אני מודה שקשה לי לקרוא יצירות של מאות עמודים, ולעתים זה גם פוגם בהנאה. אני לא חושבת שאורכו של ספר מעיד על טיבו, למרות שבשוק הספרים של היום נוצר איזה רושם שהמחיר צריך לשקף עובי מסוים".
מהו תרגום החלומות שלך?
"אני רוצה מאוד לתרגם את 'תרגילי סגנון' של רמון קנו, בשלמותו. כבר תרגמתי חלק גדול ממנו והתקשיתי למצוא הוצאה שתרצה להוציא אותו לאור, למרות שכרגע נראה שיש הוצאה שמעוניינת, בטענה שזה סיכון שיווקי. זהו אחד מספרי הדגל של קבוצת האוליפו, שבארץ מכירים ממנה בעיקר את ז'ורז' פרק, אבל קנו לא פחות חשוב ממנו. הספר מורכב למעשה מסיפור קצר ובנאלי, 'תרשומת', ואז מציג 99 גרסאות לאותו הסיפור. זה ספר קלאסי, אבן דרך חשובה בתולדות הספרות הצרפתית, ובכלל. אבל יותר מכך, זה ספר פשוט מצחיק, שהקורא הישראלי ייהנה ממנו מאוד. אני מקווה שהוא ייצא לאור בקרוב".
