סריקת מוח תחסוך לנו טיפול פסיכולוגי?

הטיפול הפסיכולוגי הוא חלק מחיינו במאה ה-21. גם מי שלא היה שם אישית, שמע רבות על השיחות הארוכות בחדר המטפל ועל השעות שהופכות לשנים - במטרה לרדת לעומק הנפש ולהקל את מכאוביה. אך עם כל ההתקדמות בתחום, נפש האדם נותרה עבורנו במידה רבה קופסה שחורה, נעולה ועלומה.

אחד הרגשות המהותיים שאנו מנסים להבין הוא אמפתיה, אותה יכולת לזהות מה אדם אחר מרגיש ואף להזדהות עמו. היכולת הרגשית הנקראת אמפתיה חיונית ביותר ליצירת קשר עם זולתנו, לכן היא עומדת במרכזם של טיפולים פסיכולוגיים רבים. נוסף על כך, שיבושים במערכת האמפתיה מאפיינים קשת של הפרעות פסיכיאטריות קשות כמו סכיזופרניה, פוסט-טראומה ואפילו אוטיזם.

אנו מקווים שהבנה מעמיקה של התהליכים המוחיים התקינים, ולעומתם תהליכים לקויים, תסייע לנו לאבחן ליקויים נפשיים באופן ייחודי ולהציע שיטות חדשניות לריפוים בעזרת המוח עצמו.

• את אפליקציית הבריאות לסמארטפון כבר הורדת? הורידו לאייפון או לאנדרואיד
  

מה קורה במוח שלנו?

• הגודל לא קובע? 10 מיתוסים על המוח
• בחנו את עצמכם: המוח שלכם ימני או שמאלי?
• המדריך השלם להאצת תפקוד המוח
  

במוחנו קיימות לפחות שתי מערכות אמפתיה הנבדלות זו מזו: הראשונה היא אמפתיה גופנית, השוכנת ככל הנראה במערכות עתיקות במוח וגורמת לנו לחוש את תחושותיו של האחר באופן בלתי אמצעי ואוטומטי יחסית, למשל הזעזוע המיידי שאנו חשים למראה פטיש הנוחת על אצבעו של חבר. הסוג השני הוא אמפתיה קוגניטיבית, הקשורה בהבנה ובתהליכים חשיבתיים המתעוררים לצד הרגש לאדם אחר. אמפתיה זו מופיעה לראשונה אצל ילד בריא בסביבות גיל שלוש, ומתפתחת עם השנים.

בעוד שהאמפתיה הגופנית מולדת, אמפתיה קוגניטיבית היא יכולת נרכשת ונלמדת, המושפעת מהתרבות ומחוויות החיים ועוברת שינויים במהלך החיים. לכן, אנו סבורים שהמערכת הזאת גמישה יחסית ושניתן יהיה, בטכניקות התערבות מתאימות, להשפיע עליה ולשנותה (בעזרת תרגול ניתן לשפר גם את הבקרה של האמפתיה הגופנית).

הפרידה מאמא

כדי לבדוק מה מתחולל במוחנו כשאנו חשים אמפתיה לסוגיה השונים, בחרתי לצד תלמיד הדוקטורט שלי גל רז להיעזר בעולם הקולנוע. כשאנו צופים בסרט אנו יוצרים קשר עם הדמות שעל המסך, חווים את חוויותיה ואפילו "שוכחים מעצמנו" למשך שעה וחצי. החלטנו להציג לנבדקים קטעים מרגשים ואף מטלטלים מתוך סרטים, ולתעד את מה שמתרחש במוחם במהלך הצפייה.

שתי הסצנות שנבחרו למחקר מתארות מצב דומה לכאורה, פרידה של ילדים קטנים מאימם, אך הן מעוררות תחושות שונות לחלוטין. בקטע הראשון, שנלקח מתוך "בחירתה של סופי", מתרחש האירוע שנתן לסרט את שמו: סופי (מריל סטריפ הבלתי נשכחת) נדרשת על ידי קצין נאצי להחליט על איזה משני ילדיה היא מוותרת - על הבן הקטן שפוסע לצדה ואוחז חזק בידה, או על הפעוטה שבזרועותיה הנצמדת אליה בפחד. אם לא תבחר באחד, פוסק הנאצי, הוא יהרוג את שניהם. כשהאם האומללה בוחרת בבנה, בתה נקרעת ממנה וזעקותיה "אימא! אימא!" נוקבות את הנשמה.

בקטע השני, מתוך הסרט "אימא חורגת", משוחחת אם חולת סרטן (ג'וליה רוברטס) עם בתה ובנה ומספרת להם, כל אחד על פי גילו והבנתו, כי היא עומדת למות.

שני הקטעים גורמים לעצב רב, אך באופן שונה מאוד. הסצנה מ"בחירתה של סופי" מעוררת בנו אימה וחלחלה. קשה מאוד לצפות בה. אנו חווים אותה ממש בגוף ראשון, "על בשרנו", כאן ועכשיו. זוהי חוויה שמערבת באופן מובהק יותר את מערכת האמפתיה הגופנית. ב"אימא חורגת", לעומת זאת, הפרידה עתידית והחוויה מרוככת יותר, ואינה מתרחשת ממש מול עינינו. אנו רואים ושומעים את הדמויות, מבינים את סיפורן ומזדהים עם דמעותיהן, ובכל זאת עבורנו זוהי חוויה "בגוף שלישי". כאן ניכרת פעולתה של מערכת האמפתיה הקוגניטיבית.

כחוקרים, קיווינו ששתי הסצנות הקולנועיות יסייעו לנו להבחין בין שתי המערכות ולסמן את פעילותה של כל אחת בנפרד. בנוסף, סברנו כי ההבחנה בין שתי חוויות שונות מאוד המתעוררות במוח בעת צפייה בסרטים עצובים תומכת בתיאוריה פסיכולוגית חדשה, שלפיה רגש מסוים (לדוגמה עצב) אינו תופעה יחידנית מופרדת, אלא חוויה המורכבת משלל גוונים והתלויה בהקשר ובדינמיקה של היווצרותה. תובנה זו מסיטה את המוקד במחקר, ובהמשך גם בטיפול, מהשאלה "מה אתה מרגישה?" לשאלה "איך אתה מרגיש?".

נפש האדם נותרה עבורנו במידה רבה קופסה שחורה(צילום: shutterstock)

שיאים של עצב

במסגרת המחקר הוצגו הקטעים ל-50 נבדקים בריאים, ובאותו הזמן נסרק מוחם במכשיר fMRI. ואכן, כפי שצפינו, החוויות הנבדלות שרטטו תמונות מוחיות שונות לחלוטין. בקטע מ"אימא חורגת" פעלה בעיקר רשת האמפתיה הקוגניטיבית, והאמפתיה הגופנית הופיעה לצדה אך ברמת קישוריות נמוכה יותר. ראינו חוויה רגשית שמתפתחת בהדרגה ומגיעה לשני שיאים: רגעים שבהם הנבדקים דיווחו על דרגת עצב מרבית, וגם הגרפים המשקפים את המערכות המוחיות רשמו עלייה משמעותית.

ב"בחירתה של סופי" התמונה הייתה הפוכה. המשתתפים סיפרו על תחושת אימה: מערכת האמפתיה הקוגניטיבית מילאה תפקיד מזערי, ואילו האמפתיה הגופנית הייתה חזקה ביותר.

מעבר לעניין המדעי, יש לממצאי המחקר חשיבות רבה גם בזירה הרפואית. התמונות המוחיות שהתקבלו משמשות כסמן מוחי - תגובה אמפתית תקינה של מוח בריא, שמולה ניתן למדוד את תגובותיהם של אנשים עם הפרעות נפשיות. ואכן, כשהוצגו אותם קטעים לחולי סכיזופרניה, התקבלה תמונה מוחית הפוכה: בנקודות השיא הרגשיות של "אימא חורגת", לדוגמה, ניתק מוחם את האמפתיה הקוגניטיבית וחווה את האירועים באמצעות אמפתיה גופנית דווקא. מחקר זה בוצע בשיתוף פעולה עם פרופ' אילנה קרמר מהמרכז לבריאות הנפש בעכו ועם ד"ר מאיה בלייך מהמרכז באיכילוב.

עד היום התבסס האבחון של מחלות פסיכיאטריות אך ורק על התנהגותו של החולה ועל דיווחיו. סמנים מוחיים כמו זה שמצאנו מציעים לראשונה שיטה לאפיון תהליך מנטלי פתולוגי על בסיס ביולוגי ואובייקטיבי. בעתיד יוכלו פסיכיאטרים לשלוח את המטופל לבדיקה פשוטה יחסית של תפקודי המוח, שתזהה סמנים פתולוגיים המאפיינים מחלה מסוימת.

ריפוי באמצעות משוב מוחי

ואם אפשר לאבחן, אולי אפשר גם לרפא? עמיתיי ואני עוסקים היום בפיתוח מערכת של משוב מוחי, שתאפשר לאנשים לשלוט בתפקודי מוחם ולשפרם. העיקרון דומה לביופידבק, שבו לומד האדם להירגעבאמצעות שליטה במדדים פיזיולוגיים כמו לחץ הדם וקצב הלב.

המערכת שלנו תוכל לעקוב באמצעות אלקטרודות אחר הפעילות המוחית, בדגש על פעילות הנובעת מאזורים עמוקים במוח, החשובים במיוחד לתפקוד רגשי תקין. היא תספק למטופל משוב באמצעות ממשק חושי כמו מוזיקה, או משחק ויזואלי על מסך, וכך הוא ילמד להשפיע על מערכות רגשיות חיוניות במוחו – כמו המערכת האמפתית – ולתקן שיבושים ופגיעות שגרמו החיים.

גישה זו עשויה לשנות את פני הטיפול הפסיכולוגי. הטיפול יהיה ממוקד, יעיל וקצר יותר, ויותר מכך: המטופל יוכל לבצע לפחות חלק מהתהליך בכוחות עצמו, בעזרת מכשיר המשוב המוחי שיחזיק בביתו.