"פנים אמיתיות": לא תרחיק את הזית מהכוס
תוכנית סיום העונה של אמנון לוי כשלה בדיון על סם האונס: הנושא הסבוך הושטח לטובת הדרמה, והנאנסת הפכה לקורבן שוב - של המצלמה ושל המראיין. גם האזכור של הקמפיין עם הסלוגן "תשמרי על הכוס שלך" לא תרם
אמנות הסיפור הדוקומנטרי, כשמתורגמת לטלוויזיה, היא לפעמים גם אמנות ההשטחה. המדיום אינו סובל דיונים ארכניים בנושאים "כבדים". המדיום מעדיף תמונות על פני מילים ומשפטים קצרים וקולעים על פני נאום. לא משנה עד כמה הנושא סבוך ורב זוויות, צריך לארוז את הכל פלוס מוזיקה נוגה ב-40 דקות תוך במחשבה על אלף אילוצים שישפיעו לבסוף על התוצאה הסופית, ולא בהכרח לטובה. רוצים דוגמה? הפרק האחרון בעונה של "פנים אמיתיות", ששודר אתמול (ג'), בערוץ 10, ועסק בסם האונס.
ביקורות טלוויזיה נוספות:
"מצב האומה": איזה כיף שהם חזרו
"מיס עולם האמיצה": תודה לך, דמות מופת
"בייבי בום": לידה היא סיפור חזק
הפרומו היה וולגרי, פוגעני ונצלני במידה כזאת שלא רציתי לראות את התוכנית, ודאי לא יום אחרי ש"מיס עולם האמיצה" עם לינור אברג'יל שודר בערוץ 2. התוכנית עצמה היתה טובה בהרבה מן הקדימון שביקש למכור אותה לצופים, אבל כשליה רבים מכדי שאפשר יהיה לסכם את סוגיית סמי האונס כאן ועכשיו, ולומר שאמנון לוי מיצה את הדיון.
הפרומו לתוכנית. וולגרי
וכל כך למה? מפני שהוא התאהב בדרמה. זכותו. טלוויזיה אוהבת דרמות אנושיות מזעזעות יותר מכל, רצוי בלוויית בכי תמרורים ספונטני לחלוטין בפני מצלמה שמתעכבת על העיניים. אלא שכאן העיניים אכן כיכבו, אך ללא הקשר: את פניה של שירה, שנאנסה באמצעות סם אונס עשרה ימים לפני תחילת הצילומים, לא הראו כאן. קולה עוות והפך לקול של ילדונת קטנטונת. היא צולמה מאחור, ורק לפרקים נגלו עיניה היפות למצלמה, בלי פרצוף.
והנה מה שאירע לשירה: היא יצאה למסעדה "סולידית", כך לוי, עם איש שהוא ספורטאי "מפורסם מאוד", ומהערב הזה היא זוכרת הכל עד לרגע שבו הוא שילם את החשבון. הזיכרון הבא הוא משפט – "למה אין מים חמים בבית המחורבן הזה", והזיכרון הבא לאחריו הוא שהתעוררה עירומה במיטה סתורה וגילתה ששערה חפוף אף שלא זכרה כלל שהתקלחה, ועוד גילתה כי היתה חדירה לגופה. שלא בידיעתה או בהבנתה או בהסכמתה.
הקלות הבלתי נסבלת
סם האונס – למעשה יש משפחה שלמה של סמים כאלה – הוא בעל כמה תכונות זדוניות. אין לו ריח או צבע או טעם, ולכן קל מאד להגירו לכוס משקה בעוד עלמה הולכת לשירותים או יוצאת לעשן לרגע. אין לו תופעות לוואי. הוא נעלם ממחזור הדם ועקבותיו כבר לא ניכרים בשתן תוך 12-8 שעות, והוא מוחק לחלוטין את כושר ההתנגדות של המסומם או המסוממת ומפילם אפיים ארצה כאילו היו בובות סמרטוטים. והוא זמין, זול ובטוח אפילו להרכבה עצמית בבית ויש המון הוראות באינטרנט. כל זה מכוסה לא רע בכתבה הארוכה, עם מומחיות לפרמקולוגיה ולמשפטים ולפסיכולוגיה, וכל זה מבהיל למדי – בצירוף העובדה שאיש מעולם לא הורשע בשימוש בסם אונס על מנת לאנוס.
וכעת לשירה, שהיתה אמורה לשאת את הדרמה הזאת על כתפיה: שירה מסרבת להבין או להאמין שנאנסה. שירה מבולבלת. שירה צריכה להדוף את המתקפה הכוחנית של דורון הרמן, כתב הפלילים של ערוץ 10 שהוא חבר טוב שלה, וכועס עליה נורא על כך שהיא לא מבינה שנאנסה. בעיקר הוא כועס עליה שהיא מרגישה אשמה, וגם אמנון לוי לא כל כך מבין מדוע הוא כועס, ואלמלא נוכחותה של מצולמת-מוסרת אחרת בכתבה, גם היא עלמה שעברה אונס בעזרת סם, הסיפור היה הופך לסוג של דינמיקה משפחתית בה רק המשתתפים מבינים למה הדיון כה חשוב.
כי בעיית הזיהוי הפלילי שמחייבת נאנסות כאלה למהר אל חדרי הטיפול המיוחדים (הקיימים רק בחמישה בתי חולים בארץ), שם יילקחו דגימות דם ושתן כדי לברר אם נעשה שימוש בסם, היא בעיה קשה בפני עצמה - בשעות הראשונות, כאשר הקורבן מתעוררת ומנסה להבין מה קרה, ורק רוצה להתקלח, מים חמים או לא, ועל הדרך משמידה ראיות. אך הבעיה האמיתית היא תחושת האשם הכבדה, האיומה כל כך, של נשים צעירות שנאנסו תוך כדי בילוי עם אדם שהן מכירות.
בין "אסור לקחת סוכריות מזרים" לבין "לי זה לא יקרה" עוברים חייה של בליינית צעירה בזגזוג מופרע לגמרי – החובה להיזהר ולהישמר מפני זדונו של זכר שמעוניין בה כחפץ לסיפוק תאוותו היא קוד חברתי מוכחש אבל רב עוצמה. כל אם תאמר לבתה להיזהר, וכמעט כל בת תרגיש שנרדמה בשמירה כשקרה לה מה שקרה לה, כי נטייתן של קורבנות אונס להאשים את עצמן במתרחש ולחוש בושה עמוקה – נטייה קשה ועתיקה כימי התנ"ך – מועצמת פה בשל הנסיבות, שלכאורה מעידות על כך שאכן נרדמה בשמירה.
תוסיפו לזה את הקמפיין העדכני והכה-חמוד עם הסלוגן "תשמרי על הכוס שלך", גיחי-גיחי, אותו מקדם לוי בתוכנית שלו כאילו היה דברי אלוהים חיים, ותקבלו תוצאה איומה: שירה לא בסדר. שירה מבולבלת. שירה מסרבת להבין שאנסו אותה. שירה חיה בהכחשה.
משהו על הסלוגן: בחברה שוויונית באמת, שבה לקורבנות אונס יש מקום מכבד ולא שיפוטי, הקמפיין צריך היה להיות "תשמור על הזית שלך" ולא "תשמרי על הכוס שלך", כי הכוס, במחילה, איננה אחראית למה שהזית רוצה לעשות. בחברה טובה מזו היה נעשה תחקיר על היעדר טוטאלי של חינוך לכבוד האישה ולזכותה על גופה. בחברה מצוינת העונשים על אונס היו כבירים ועצומים פי כמה מאלה שניתנים בישראל היום. אבל אצלנו כמו אצלנו – הנושא סבוך אז משטיחים: נפשה השסועה של שירה הופכת לעניין בלתי ברור ומתמיה לדורון הרמן ואמנון לוי, שני גברים שבאמת לא מבינים כלום בתחושות של קורבנות אונס, וגם לא טורחים לגרום לצופים שלהם להבין משהו.
אז קשה למצוא ראיות וקשה להגיש כתבי אישום, והמשטרה גם היא לא מקלה על חלק מן הנאנסות בבואן להעיד, אבל כל זה לא אומר שאין באמת סם אונס - כי יש. ובזה סיכמנו, לא לפני שהפנינו את הזרקור שוב לקמפיין העדכני, החמוד והמקומם.
אפילו ברמת התחקיר צריך היה להשתדל יותר. סמי אונס הם צרה צרורה גם בארצות הברית, ואפשר היה לגלוש עוד קצת באינטרנט ולמצוא המון חומר ולהשוות למה שקורה כאן. אפשר היה להבהיר את המצב החוקי סביב ייצורם ואחזקתם של אלה, ואפשר היה לפנות למחוקקים שיעשו משהו. אבל כל זה כמובן מתגמד מול העיניים העצובות והיפות של שירה.
טלוויזיה היא לפעמים מדיום משטיח אם יוצריה בוחרים, בחוסר ידע או במתכוון, להיות דו ממדיים. עומק המאבק הפסיכולוגי בנפשה של קורבן אונס, ועוד אחת שחוותה את המתקפה המזוויעה על גופה ונפשה זה עתה, הוא עניין סבוך במיוחד שמומחיות ומומחים יכולים להסביר אותו. שירה לא יכולה. היא הופכת קורבן שוב, והפעם של המצלמה והחבר הטוב והמראיין האבהי וכולנו שצופים בה. מעשיה ופרשנותה לאירוע היו זקוקים לתיווך ולו כדי שאמנון לוי יבין, כי אם הוא עצמו לא מבין, ספק אם צופיו ישכילו וילמדו משהו, חוץ מהעובדה שקל להכין סם אונס וכמעט בלתי אפשרי לגלות אותו. ספק אם המסקנה הזאת תורמת לבטחונן של נשים צעירות, או למוטיבציה להשאיר את הזית הרחק מן הכוס.
