זה אריאל זילבר שלנו, לא מגיע לו פרס?

לפני כשנה, הפקתי והגשתי סדרה של מפגשים על במה עם אמנים שאני אוהב במיוחד. הקונספט היה פשוט: שיחה אישית עם האומן, משולבת בכמה מהלהיטים הכי גדולים שלו, שמבוצעים בלווי גיטרה או פסנתר. רק שנינו, מול הקהל. פניתי עם הרעיון לאולמות שונים ברחבי הארץ והצעתי להם את המפגשים האלה, בתמורה לאחוז מסוים מתוך הכנסות הערב, כמקובל בענף. זה עבד היטב עם אמנים כמו ארקדי דוכין, קורין אלאל או גלעד כהנא. כל האולמות שמחו להתהדר בשמות מהסוג הזה. אבל כשהצעתי את אריאל זילבר, ארבעה מתוך חמשת האולמות שאיתם יצרתי קשר ענו בשלילה.

עוד תווי שי בערוץ המוזיקה של ynet:

• זה לא גימיק, זה שלום חנוך ושלמה ארצי!
• אני הפיקסיז, ואני אפרק אתכם בחצי דקה
• הריאליטי הבא הוא... טוב למוזיקה
  

הנימוקים היו שונים. חלקם תלו את הבעיה בתגובה הצפוייה של הקהל, שעלול להירתע מהמאמן ה"שנוי במחלוקת". אחרים דיברו דוגרי. הם לא מעוניינים לארח אדם שהביע עמדות קיצוניות, כמו תמיכה בשחרור רוצחו של יצחק רבין. כך או כך, זילבר לא הורשה להופיע שם. וכך או אחרת, לא משנה איך תקראו לזה, מדובר בחרם.

אני מתעב חרמות, מכל סוג, ובייחוד מהזן התרבותי. בדיוק מאותה סיבה שבגינה אני מתנגד לחרם התיאטרלי על היכל התרבות באריאל, אני תומך גם בזכותו של זילבר להופיע בכל מקום שבו יחפוץ. וזאת למרות שפוליטית, אני ממוקם הרחק הרחק מהעמדות שאותן הוא מייצג כיום. תנו לקהל לשפוט, אם הוא מעוניין לצפות בו או לא. אל תקבעו בשבילו.

אלא שהעניינים הופכים למורכבים יותר, כשמדובר בפרסים פומביים ובהכרה ציבורית. והנה, השבוע התבשרנו על כך שזילבר זכה בפרס אקו"ם על מפעל חיים. אני חושב שמבחינה מוזיקלית, אין בכלל ויכוח על כך שמדובר בזוכה ראוי. אפילו ראוי במיוחד. "זילבר הגדיר מחדש את המיינסטרים כשהוא מקרב את השוליים למרכז", כתבו נכון שופטי הפרס, "הופעתו על הבמה מלאת כריזמה ושיריו רלוונטיים ומשפיעים גם היום, כשהם מדברים על אמת אמנותית, אמינות, כנות וכישרון עצום". כל מילה, מלמיליאן. אבל האם בבואם להעניק פרס מכובד שכזה, על מפעל חיים, השופטים צריכים להתחשב גם בהתבטאויותיו הפומביות הלא פשוטות של זילבר מהשנים האחרונות?

הצליח לעצבן כמה מגזרים. אריאל זילבר ואשתו(צילום: מוטי קמחי)

כדי לענות על השאלה, נזכיר חלק מהן. ב-2001 הוא דיבר בגנות ההומואים (ו התחרט על כך בהמשך); במהלך ההתנתקות מעזה, לה התנגד, אמר שכשהוא "רואה מדים של צה"ל נהיה לו רע"; אחרי ההתנתקות הוא הופיע בכנס ציבורי בו ביצע מחדש את המנון נטורי קרתא - "בשלטון הכופרים אין אנו מאמינים"; בהמשך הוא כתב, הלחין וביצע ג'ינגל למפלגתו של ברוך מרזל בבחירות לכנסת ה-17; קרא להקמתה של מדינת הלכה; ואולי הרגע השנוי ביותר במחלוקת: זילבר השתתף בקמפיין של "הוועד למען הדמוקרטיה" שהצהיר כי אם הממשלה מעוניינת לשחרר מחבלים רוצחי יהודים, אז היא צריכה גם לשחרר את יגאל עמיר.

מה שמחזיר אותנו לשאלת הזכייה בפרס. שאלה שצריכה להתחלק לשתיים. האם, באופן עקרוני, התבטאות כלשהי של אמן עשוייה לפסול אותו מלזכות בפרס? ואם כן, מה צריך להיות הקו האדום (או הדגל השחור) שהתבטאות צריכה לחצות, בכדי להוות עילה לפסילה של אותו אומן?

האם המוזיקה מספיקה?(צילום: אמיר לוי)

התשובה לשאלה הראשונה היא לטעמי חיובית. פרס פומבי, כמו זה של אקו"ם, טומן בחובו גם סוג של מסר חינוכי. ולכן אדם שהתבטא בצורה קיצונית ומקוממת במיוחד לא צריך לזכות בו. אבל הבעיה הגדולה היא - הגדרתו של אותו קו אדום, שאותו אסור לחצות. איזו התבטאות תיתפס כחמורה דיה, כדי לגבור על עיקרון חופש הביטוי, ועל העובדה שמדובר - בראש ובראשונה - בפרס מוזיקלי.

אם זילבר היה תומך, למשל, ברצח ראש הממשלה, ולא רק בשחרור הרוצח כתגובה לשחרור מחבלים, נדמה לי שלא היה ספק באשר לפסילתו. ומה הייתי אומר, מנגד, לו זילבר היה קורא להרס המדינה? כאן התמונה מורכבת יותר.

הוא תמך, למשל, במדינת הלכה. שר את המנון נטורי קרתא, האנטי ציונית. האם זו הבעת דיעה לגיטימית, או התבטאות כנגד המדינה? והרי אסור לשכוח, בהקשר הזה, שישנם לא מעט אמנים מהצד השמאלי של המפה, התומכים בהקמת מדינה דו לאומית ומצהירים על עצמם כלא ציוניים. נתן זך, למשל, זוכה פרס ישראל (ופרס אקו"ם), אמר לפני שנה בראיון עיתונאי: "אילו ידעתי שישראל תהיה מה שהיא היום, לא הייתי חוזר ארצה מאנגליה ב-1978. ניתן לכתוב בעברית

 מבלי לחיות כאן. לא צריך לשמוע בכל יום על עינויים או הריגה בטעות של פלסטיני. לא ארצה לסיים את חיי במדינת אפרטהייד". האם בגין הדברים האלה יש לשלול ממנו, בדיעבד, את הכיבודים שלהם זכה מהמדינה ומהממסד התרבותי שלה?

זה מסובך, זה בעייתי וזה בעיקר מסוכן. הדבר האחרון שחסר לנו פה הוא עוד משטרת מחשבות תרבותית, אחרי "פרס היצירה הציונית" שהונהג כאן זה מכבר. ומה באשר לזילבר עצמו? אם תשאלו אותי, מדובר במקרה גבולי במיוחד. חלק מההתבטאויות שלו, בייחוד זו שמצדיקה את שחרורו של יגאל עמיר, כבר עברו מזמן את גבול הלגיטימיות.

אלא מה? שהממסד התרבותי בישראל תמיד התייחס לזילבר כאל סוג של ליצן. גאון מוזיקלי, אבל תמהוני. ולכן, לא צריך לקחת אותו ברצינות. אותו, ואת הדברים שיוצאים מפיו. ואם הוא מתבטא בקיצוניות, לא נורא, זה אריאל שלנו. הוא תמיד היה קצת מחופף. עם או בלי כיפה. "אז מה הפלא אם כולם אומרים שאתה סתם זרוק?" הוא שר פעם, למילותיו המדויקות של שמוליק צ'יזיק. והאירוניה היא, שאותם זלזול ופטרונות שתמיד הופגנו כלפיו, הפכו היום פתאום לחומת המגן שלו.

הבהרה: בעקבות פרסום הטור הועברה מטעם זילבר פנייה למערכת ynet כדי להבהיר שלא קרא לשחרורו של יגאל עמיר.