נופל מחוץ לזמן: דויד גרוסמן בן 60
דויד גרוסמן הוא הסופר של כולנו: ילדים, נוער ומבוגרים כאחד. לכבוד יום הולדתו ה-60, חזרנו לרגעי מפתח שכוננו את מדף הספרים הישראלי, אולי בזכות הבנתו של היוצר, כי סיפור טוב מציב את תת-המודע של גיבוריו במרכז
סביב הסופר דויד גרוסמן נוצר קונצנזוס חזק מאוד, והוא סוג של הסופר הלאומי שלנו, שכולנו אוהבים לאהוב. דעותיו, כידוע, שייכות לצד השמאלי של המפה הפוליטית, כתיבתו הפובליציסטית והתבטאויותיו החריפות והנוקבות, גינו לא פעם את התנהלותה של ישראל בעניינים ביטחוניים ומדיניים, ובמרבית ספריו הוא מבקר את החברה הישראלית ואת מנגנוני הכיבוש, ופוער את הפצע הלאומי לראווה.
בגלל ובזכות כל זה, גרוסמן הוא אחד היוצרים האהובים, המוערכים והמכובדים ביותר בישראל, כמעט ללא הפרדה של דת, גזע ומין, אולי יותר מהסופרים האחרים הנכללים ב"נבחרת המובילה" של הספרות הישראלית. כי גרוסמן, כסופר וכדמות ציבורית, הוא כבר מזמן סמל.
לכבוד יום הולדתו ה-60, בחרנו ארבעה רגעי מפתח מהספרים שפרסם ב-30 השנים האחרונות, כמפתחות להבנת עולמו הפואטי והרגשי של גרוסמן.
מדקדק ומדגדג מבפנים
ב-1992 פרסם גרוסמן את הרומן "ספר הדקדוק הפנימי" (שניר ברגמן אף עיבד לסרט) שנחשב עבור ליצירתו הטובה ביותר. הקלישאה "מלאכת מחשבת" הולמת מאוד את עבודתו של גרוסמן בספר זה, שבו הכול מדוד, מדויק ונמצא במקום הנכון, ויחד עם זאת - מפתיע, מרגש בעוצמה נדירה ומתוחכם מאוד.
בשמו, מכיל "ספר הדקדוק הפנימי" את הווייתו הספציפית של הספר וגם, לדעתי, את תפיסתו הפואטית של גרוסמן: קרי, החיבור המאגי כמעט, הבלתי ניתן להפרדה בין השפה לבין הנפש, ומערכי הכוחות ההרסניים לעתים, אך גם הפלאיים והמרהיבים - שיש בין שני אלו. הסיפור מתרחש בשלהי שנות ה-60, בשכונת הכרם בירושלים, וגיבורו הנהדר ומכמיר הלב (באמת, וללא קיטש), הוא אהרון, אשר ארבע שנות התבגרותו מתוארות מתוך מצוקת התפתחותו הביולוגית המעוכבת. החריגות הזו מאפשרת לו לבחון את תהליכי ההתבגרות שלו עצמו ובעיקר את הגוף, ומתוך כך גם את נפשו.
תצורת הביטוי הייחודית שמוצא לעצמו אהרון היא אותו דקדוק פנימי, שכן הוא מגלה את סגולותיה של השפה בעיצוב מערך עצמאי של התייחסויות כלפי עצמו, כלפי מיניותו, גופו ומחשבותיו. בספר זה מצביע גרוסמן על האופן שבו השפה בכלל, והשפה האינדיבידואלית בפרט, מחוללת חיים מתוקף יכולתה לברוא תודעה ערה שנמצאת בתנועה מתמדת. בהמשך ישתמש גרוסמן בעיקרון זה דרך פריזמות אחרות בספרים אחרים שלו, כמו "שתהיי לי הסכין", "בגוף אני מבינה" ו"השפה המיוחדת של אורי". אך הבסיס הוא "ספר הדקדוק הפנימי", שבו גם ניכרה יכולתו של גרוסמן לעצב דמות ראשית מהימנה ובלתי נשכחת.
ליפול אל שולי השפה
אם בשפה עסקינן, הרי שבספרו האחרון למבוגרים, "נופל מחוץ לזמן", מבצע גרוסמן מהלכים מעניינים מאוד מבחינת השפה. ספר זה, שזכה לביקורות מעורבות, הוא במידה רבה יצירתו האישית ביותר, וזו שגם קוראת תיגר על אמצעי הכתיבה הקודמים שלו ועל מעשה הכתיבה בכלל.
הוא נכתב לאחר שגרוסמן ואשתו, מיכל, שכלו את בנם, אורי, במלחמת לבנון השנייה. קודם לכן פרסם את "אישה בורחת מבשורה" שחלקו נכתב לפני האירוע הנורא וחלקו אחריו, ובו הגיבורה מבקשת לברוח מבשורת מות בנה במלחמה. העירוב הטרגי של המציאות בספרות, הוביל את גרוסמן לכתוב את "נופל מחוץ לזמן", המתאר, בין השאר, את הפרדוקסליות שברצון (או אפילו ההכרח) שלו, לתת מילים למה שלא ניתן למלל.
האבל, היגון, האובדן, השכול - אותן מילים טעונות כל כך, מתגלמות בסיפור חוצה ז'אנרים, שחציו פרוזה וחציו שירה, והוא מתרחש במעין עולם אגדתי, אך נטוע עמוק בשורשים ריאליסטיים ובמציאות קונקרטית. גרוסמן, המשתמש במגוון טכניקות ספרותיות, אך תמיד מציג נרטיב ברור, עיצב הפעם את הסיפור דרך הקרעים, השברים והיעדר המושלמות של השפה.
אולי לראשונה, כך הוא גם מביע בספר, השפה אינה יכולה למלא את החלל, או לתת תוקף בעל היגיון למה שהתרחש. ובכל זאת, כל שנותר לו הוא להשתמש בה כדי להביע את כאבו, והדחף שלו ללכת אחר בנו המת, לצאת ל"שם" - המקום הבלתי ידוע שבו הוא נמצא. הכאוס בא לידי ביטוי בשפה כמו גם בתוכן הדברים, ומעניין לראות כיצד המהלך הייחודי שביצע בספר זה, ישפיע על יצירתו העתידית.
את הזיג, את הזג
מעטים הם הסופרים שמצליחים לעצב דמויות של גיבורים גברים, גיבורות נשים, בני נוער וילדים באותה רמה של אמינות וחיבור רגשי. אולי זאת אחת הסיבות להערכה חובקת כל שזוכה לה גרוסמן. במידה רבה הוא סופר "של כולם", כפי שמוכיח גם הספר "יש ילדים זיגזג", המתאים לקוראים בגילי העשרה וגם לקוראים בוגרים יותר (יש לציין שפרט לספרי הילדים שלו, ספרי הנוער מעולם לא שווקו כ"ספרי נישה" כאלו, וגם זה מהלך חריג במו"לות הישראלית).
ב"יש ילדים זיגזג" מגולל גרוסמן את סיפורו של נונו, הלוא הוא אמנון פיירברג, טרם חגיגת הבר-מצווה שלו. הרומן מתאר את שקורה לגיבור, במהלך שבוע אחד מכונן.
.jpg "\"יש ילדים זיגזג\". הספר שגדלנו עליו")
כוחו של ספר זה הוא ביכולתו של גרוסמן לעצב מבע משולב של דמות מבוגרת ודמות ילדית. גיבור הסיפור מספר על ילדותו כשהוא בן 40, ולצד המבע שלו נמצא גם את קולו של הילד בעת "השחזור". מערך כפול זה - שגרוסמן השתמש בו בדרכים אחרות בספרים נוספים - מאפשר לו דינאמיקה עלילתית ופואטית, מעניינת ומורכבת, המעלה שאלות לגבי זיכרון, חוויה ושפה.
לצד פן זה, ניכרת התעניינותו של גרוסמן במערכות יחסים משפחתיות, על אף שלא מדובר ברומן משפחתי קלאסי. הוא מעצב את הגרעין המשפחתי מפרספקטיבות מגוונות ומפתיעות, כך שהספר הוא נדבך משמעותי בעיסוק של גרוסמן במיקום של פרט בתוך משפחה, ביחסי הכוחות המשפחתיים, ובאופן שבו היא עשויה להשפיע על נפשן של הדמויות.
הקופים הנסתרים מהעין
גרוסמן הוא, כידוע, גם סופר אהוב מאוד לילדים, אולם יצירתו המעניינת והחכמה ביותר לילדים היא דווקא ספר מוכר פחות, "היה הייתם שני קופים" (שאיירה להפליא אורה איתן). בספר נוכחת דמות האב המסורתית של גרוסמן; אב מכיל ומקבל, הרגיש לנפשו של ילדו, למצוקותיו ולמאווייו גם יחד. בתוך מציאות ריאליסטית מתרחשת לפתע סטייה אל עבר חריגה פנטסטית, כאשר הילד של האב המספר עולה על עץ בעקבות קוף.
האב מנסה לשמור על יציבות בנו ולהרגיע את רוחו, ופוצח בסיפור מעשייה מופלא על מה שהתרחש לפני שהעולם נברא,
ועל הקשר האמיץ שנרקם באותו זמן בין הילד לבין הקוף, שכעת מתאחדים לראשונה מאז שנותקו.
בנוסף להתעמקות מרהיבה בעולמו של ילד, בניסוח אבהות רגישה וקשובה, גרוסמן מעלה על נס את עצם מסירת הסיפור. השפה - והשפה הספרותית בפרט - מהווה צינור רגשי של יחסים בין-דוריים וגם של עיצוב זהות אינדיבידואלית. יחד עם זאת, היא מוצגת ככזו שעשויה להביא לגאולה, שיש בה את הכוחות המיסטיים לעצב תודעה ותפיסת עצמי, ולא פחות חשוב - לעניין, להלהיב, להקסים ולתת תוקף לתחושות וחלומות המקננים בלב ובשכל.
גרוסמן מציג בספר זה איכויותיו ספרותיות גבוהות בכתיבה לילדים, מתוך התפיסה שסיפור טוב הוא סיפור ששם את הילד במרכז לא בהכרח מבחינת דמות הגיבור, אלא בכך שעולמו הקיים והתת-מודע שלו הם בעלי ערך ראשון במעלה.
