סטיין: "הספרים שלי הם בהלה בטוחה"

במקרה של הסופר ר. ל. סטיין וסדרת ספרי "צמרמורת" שכתב, אי אפשר שלא להתחיל במספרים. הספר הראשון בסדרה ראה אור ב-1992, והפך עד מהרה לרב-מכר. הספרים הראשונים בסדרה נמכרו - בארצות הברית בלבד - במיליון עותקים מדי חודש, זמן קצר לאחר פרסומם, ובאמצע שנות ה-90 בכ-4 מיליון עותקים מדי חודש, כך שההכנסות מהסדרה היוו כ-15 אחוז מהמחזור השנתי של בית ההוצאה לאור שבו התפרסמה.

46 כותרים מהסדרה נכללים ברשימת ספרי הילדים בכריכה רכה הנמכרים ביותר בכל הזמנים. נכון לשנת 2008, נמכרים בכל העולם מדי שנה כשני מיליון עותקים של הסדרה, וב-2012 פורסם שספרי הסדרה המקורית - כ-62 במספר - נמכרו בלמעלה מ-300 מיליון עותקים בעשרות מדינות.

סדרת ספרי "צמרמורת". כבשה את העולם

הנתונים המדהימים הללו מגובים במספר פרסים בהם זכתה הסדרה במסגרת "נבחרי הילדים", בסדרת טלוויזיה ובמוצרים נלווים נוספים המשמרים את המותג "צמרמורת", וכמובן, סדרות-בת, שגם בהן ראו אור ספרים רבים.

סטיין פרסם את ספרו הראשון ב-1985 ומאז לא חדל לכתוב לילדים בגילים שונים. מרבית ספריו הם כותרים מתוך סדרות, שהמפורסמת ביותר (לצד "צמרמורת") היא "עלילות רחוב פחד", שזכתה אף היא להצלחה עצומה. ולכך יש להוסיף עשרות ספרים הומוריסטיים שכתב תחת שם העט "בוב סטיין השמח". המכונה המשומנת הזאת (או המוח חסר המנוחה), פועלת כבר שנים רבות, מנסה להמציא עצמה מחדש או לשמר את מה שעובד טוב כל כך ובהיקף חסר תקדים, שאף הוביל את סטיין להיכלל בספר השיאים של גינס כסופר סדרת הילדים הנמכרת ביותר אי פעם.

אז מה מניע את סטיין לפרסם בקצב בלתי סביר שכזה לאורך תקופה כה ארוכה? "האמת היא שאני פשוט אוהב לכתוב", הוא מספר בראיון עמו. "כשרק התחלתי את הקריירה שלי, פגשתי איש מבוגר מאוד שכתב במשך כל חייו הארוכים. טיילנו יחד, והוא שאל אותי: 'אתה אוהב לכתוב?' השבתי בחיוב והוא הוסיף: 'כותבים רבים אוהבים את הרצון לכתוב... אבל אם אתה באמת נהנה מהכתיבה, אתה תצליח בזה'. הוא צדק".

אמנם כיום זהו לא תור הזהב של הסדרה, אך היא עדיין מעוררת עניין רב, ולראיה, לאחרונה חידשה הוצאת "כתר" את פרסומה בעברית. שני כותרים ראו אור עד כה (בפורמט קשיח, משום מה) בתרגומן של אורלי לביא וחמוטל סלונים (בנפרד), וספרים נוספים עתידים להתפרסם בהמשך. האלמותיות של הסדרה מצביעה, אולי, על הצורך התמידי שאינו תלוי זמן ומקום בסיפורים מפחידים וברצון לפחד.

שערוריות מעוררות צמרמורת

"תמיד אמרתי שהספרים שלי הם בהלה בטוחה", מספר סטיין. "הם גדושים בזעזועים מפחידים ובהפתעות, אבל הקוראים תמיד יודעים שהם נמצאים בבטחה בחדרם. המפלצת לא תשיג אותם. למדתי שילדים נבונים מאוד באשר לידיעה עצמית עם מה הם מוכנים להתמודד ומה מפחיד מדי עבורם. שני האחיינים שלי קראו את הספרים כשהיו בני שמונה, ורק אחד אהב אותם. השני לא היה יכול אפילו להסתכל על העטיפות. הוא היה קורא לי ואומר: 'אני חייב לשים את הספר הזה בפח'. במקרה שלי הספרים נותנים לגיטימציה לפחד, וזה נובע מעקרון חשוב לדעתי שצריך להיות לסופרים והוא - אל תתנשאו על הילדים.

"צמרמורת" עוררה אנטגוניזם אצל ההורים - אבל הילדים ניצחו

"הרשו להם ליהנות ממה שהם קוראים מבלי להרגיש שעליכם להעביר להם שיעור. השיעורים הטובים ביותר שספרים יכולים ללמד, מגיעים מלחוות שמחה ולעתים עצב בסיפור".

מתשובותיו של סטיין עולה תחושה של מעין גן-עדן ומי מנוחות. הוא אינו מפרט בנוגע לשערוריות שהסדרה עוררה במשך השנים, רק מבאר שכיום "היא אינה מעוררת מחלוקת כלל", ומוסיף ש"חלו שינויים רבים באופן שבו ילדים קוראים ובאיפה הם מוצאים את הספרים שלהם - אבל ילדים עדיין מחפשים אחר סיפורים טובים, ולשמחתי, יש כותבים מוכשרים שכותבים עבורם".

ניכר כי הוא אינו מעוניין לחשוף את התהליכים החברתיים והתרבותיים שליוו את הסדרה והשפיעו עליה. כך למשל, הוא מציין בגאווה שהילדים, ההורים והספריות עמדו לצד הסדרה, אף על פי שבשנות ה-90 הסדרה מוקמה במקום גבוה מאוד ברשימת הספרים המוחרמים מטעם ארגון הספריות האמריקני. בתגובה לכך, התייצבו לשימוע בעניין זה בבית המשפט עשרות רבות של ילדים שיצאו נגד ההחלטה להוריד את הספרים מהמדפים. פעולה מאוגדת ואקטיביסטית כזו בעד ספרות היא מהלך חריג ונדיר כל כך, אך נדמה שסטיין כבר התרגל לאהבה של הילדים את יצירתו.

לספר ולהסתפר

סטיין נולד בקולומבוס, אוהיו, ב-1943. הוא ערך את כתב-העת להומור של האוניברסיטה שבה למד ואז עבר לניו יורק. ב-1989 החל לכתוב את סדרת "עלילות רחוב פחד" המצליחה ובנוסף, פרסם ספרי מדע בדיוני מצחיקים. אחר-כך הגיעה סדרת "צמרמורת" וספרים נוספים אחרים, ובעשור הראשון של המאה הנוכחית פורסם שהוא עובד במקביל על חמש סדרות שונות. בשונה ממה שהיה ניתן לשער, העניין שלו באימה אינו נטוע בטראומת ילדות או מקרה קשה אחר, אלא דווקא בביקור מקרי אצל הסָפר.

מה הפרויקט הבא שלך?