להיות פונדקאית: "התנתקתי. ילדתי בשביל הכסף"
הזוגות הישראלים תקועים בתאילנד, אבל מה עם הנשים שנשאו את ילדיהם? "מפריטים את הגוף שלהן לטובת מי שיש לו כסף", מצד אחד - ומצד שני זו "עוצמה נשית של דאגה למשפחה ויציאה מעוני". וגם: פונדקאית ישראלית מספרת איך הצליחה לחשוב על זה "רק כעבודה"
לפני חודשיים וחצי כרעה ר' ללדת בפעם הרביעית. אלא שבניגוד לשלושת ילדיה הביולוגים, לעובר שגדל בבטנה תשעה חודשים לא היה קשר גנטי אליה. זו הייתה הפעם הראשונה ששימשה פונדקאית לזוג שלא יכול היה להביא בעצמו ילד לעולם. השיקול, היא מודה, היה כלכלי לחלוטין. כרבע מיליון שקלים, שלהם הייתה זקוקה כדי לפרנס את משפחתה.
משבר הפונדקאות
- נדחו בקשות לחייב הוצאת דרכון לילדי תאילנד
- מסתמן פתרון למשבר הפונדקאות בתאילנד
- לבד עם תינוקת בתאילנד: "ישראל אשמה"
- מחכים לפונדקאות בתאילנד: "לא פורעי חוק"
"אני גרושה עם שלושה ילדים שמקבלת מזונות דרך הביטוח הלאומי כי לגרוש שלי לא אכפת מאיתנו. הרעיון ללכת על פונדקאות בא רק מהמקום הכלכלי והוא החלטה שקיבלתי בעצמי במודעות מלאה", אומרת ר'. העזרה לילדיה הביולוגים הייתה הכוח המניע. "שכנעתי את עצמי שאני עושה את זה בשביל שלושת ילדיי, זה היה החיבור הרגשי היחיד שלי לסיפור. אמרתי לעצמי, או שתשפרי את מצבם הכלכלי או שתמשיכי לדעוך. זו פשוט עבודה, עבודה עם סיכון. ברגע שאת מסבירה את זה לעצמך, זה עובר חלק".
ר' היא דוגמה אחת מני רבות לנשים ברחבי העולם שהחליטו להשכיר את רחמן לגידול עוברים עבור זוגות חשוכי ילדים בתמורה לכסף. בשבועות האחרונים עלתה שוב לסדר היום סוגיית הפונדקאות, בעקבות הפרשה בתאילנד, שבה תבעו עשרות זוגות חד מיניים ממשרד הפנים להנפיק דרכונים ולהתיר את כניסתם של ילדיהם שנולדו בתאילנד בהליך פונדקאי. בפייסבוק התנהל קמפיין נרחב להעלאתם ארצה נגד שר הפנים. שלשום נודע כי מסתמן פתרון למשבר שיאפשר את חזרתם ארצה.
בצל הפרשה, התעורר דיון סוער לא פחות על המוסריות של ההליך במדינות העולם השלישי. מתנגדים, בהם ארגוני נשים, טענו כי מדובר בניצול וסחר בנשים. בהבדל לא משמעותי, 10 סנטימטרים בלבד, המפריד בין הרחם לאיבר המין. בין אנושיות לפשע. בין זנות לפונדקאות.
"שטיפת מוח להכשיר שרץ"
"צורך אחד בא על חשבון האחר", טוענת אסתר עילם, ממייסדות התנועה הפמיניסטית בישראל. "הצורך של זוגות גברים חד-מיניים להיות הורים בהחלט מובן, אולם בפועל הדרך לקבל את הילדים האלה היא דרך פסולה. זה לא מקרי שבארה"ב פונדקאות עולה לזוג, לא משנה מאיזה מין, 70 אלף דולר, ובהודו 12 אלף דולר, מתוכם רק 5,000-7,000 דולר ניתנים לאישה עצמה. מדובר פה על תשעה חודשים לפחות של ריתוק, ומובן שגם אחרי הלידה האישה לא מיד כשירה כי זה לוקח זמן, אז אפשר לומר שהפונדקאית מקדישה שנה מחייה".
לדבריה, "יש לזכור שזה לא סתם הריון, נשים מקבלות זריקות הורמונים ועוד תרופות שונות שיכולות לגרום נזקים לטווח ארוך, כמו אי-פריון וסרטן. בעיקר אי אפשר להגיד שזה סחר הוגן. מעבר לכך, עצם העובדה שגוף האישה נסחר כחפץ זאת בעצם הבעיה העיקרית. גם על פורנוגרפיה יש ויכוח, אנשים מוכרים כל מיני דברים ששייכים להם, אז למה שנשים לא ימכרו את גופן? אבל אנחנו יודעים שזנות מתקיימת בתוך מערכת פטריארכלית, שבעצם מראש האישה מוגדרת לפי הצרכים של הגברים, שנשים צריכות לענות להם".
הזוגות החד-מיניים טוענים מנגד שבתאילנד הפונדקאות נעשית במסגרת מערכת משפטית ובריאותית מאוד מסודרת ושהפונדקאיות חשות כבוד להעניק ילדים לאנשים חשוכי ילדים.
על טענה זאת משיבה עילם כי "זו דרך לגייס אותן לעניין. לא מספרים את האמת. גם נשים שאומרות שהן נערות ליווי מכובדות, תופסות את עצמן כנכבדות וכחשובות. זו שטיפת מוח כדי להכשיר את השרץ. בשנות ה-50 בן גוריון הכריז על פרס לכל אישה שתלד יותר מ-10 ילדים. הוא רצה שנהיה מכונות לידה. אז פעם גוף האישה היה נחלת הכלל ולמטרות לאומיות, להרחבת האוכלוסייה היהודית, והיום למטרות אינדיווידואליות למי שיש כסף. כמו כל דבר, גם גוף האישה מופרט".
דותן הלברייך-ישראלי, ששוהה בתאילנד עם שני בניו שנולדו זה מכבר, עומר ועילאי, שמע היטב את הטענות המופנות כלפי הזוגות על ניצול הנשים בעולם השלישי. לדבריו, אין בסיס לטענות. "מדובר במשהו שהוא מאוד מקובל פה", הוא אומר. "הנשים האלה הופכות לפונדקאיות, מקבלות אישור ממשרד הרווחה התאילנדי אחרי שהן עומדות בקריטריונים מאוד מחמירים, ויש להן לפחות ילד אחד ומנהלות משפחה. הן חותמות על תצהיר שהסיבה שהן עושות פונדקאות, מתוך תפיסת עולמן והערכים שלהן, היא לעודד ילודה ולאפשר לאנשים חשוכי ילדים להביא ילדים".
הלברייך-ישראלי מוסיף ואומר: "זה באמת ולא סתם, זה לא מהפה אל החוץ. אני נמצא כאן כמעט חודשיים ופוגש את הפונדקאיות, והן מסתובבות עם עיניים זורחות. משתי הפונדקאיות קיבלתי מתנות. אצלן זה נחשב כבוד ומעשה הרואי. הן משוויצות בזה ומצטלמות לגבי זה וכותבים עליהן בעיתונים. אסור להציג את זה כסחר בבני אדם כי זה כל כך שקר".
"סוג של עבודה"
בחזרה לר'. כפונדקאית שעשתה זאת מתוך צורך כלכלי, היא דוחה את הטענות המושמעות לאחרונה על ניצול. לדבריה, אין מקום לאלטרואיזם כשמדובר בהיריון עבור אדם אחר. "זו סוג של עבודה", היא אומרת. "אני לא חושבת שאפשר לעשות דבר כזה כמצווה כי אי אפשר באמת להתנתק רגשית ונפשית כשאת נותנת חיים לזוג ועוברת כזה תהליך בלי תמורה. זה יכול לבוא רק משיקול כלכלי ואני לא מתביישת לומר את זה".
איך יכולה אישה להתנתק רגשית מהדבר המתחולל בגופה ולהתייחס לרחמה כאל אינקובטור בלבד? "שלא תבין אותי לא נכון, אני אישה מאוד רגישה אבל אמרתי לעצמי, ואמרתי את זה גם בוועדות הרפואיות שעברתי לפני שקיבלתי אישור לפונדקאות, שאני לוקחת את המשימה הזו על עצמי רק בשביל טובת הילדים שלי, לא מעבר לזה.
"גם כשהיו לי בחילות והקאות, גם כשהוא בעט בפעם הראשונה, גם כשהבטן גדלה, חשבתי שזו רק עבודה. עשיתי סוויץ' מוחלט. זה לא דבר קל, גם אם הכסף הוא 'כסף קל'. נפשית ופיזית זה לא פשוט. מבנה הגוף משתנה, הורמונים, עלייה במשקל. אבל זה תלוי בבנאדם. יש כאלה שלא יכולות לנטרל את הרגש ויש כאלו שכן יכולות".
הבמאית ציפי ברנד-פרנק, יוצרת הסרט זוכה פרס האמי "גוגל בייבי", המגולל את סיפורה של תעשיית ייצור התינוקות בעידן הגלובליזציה, פגשה ותיעדה עשרות אמהות פונדקאיות ברחבי העולם. לדבריה, הניסיון לצבוע את סוגיית הפונדקאות בחו"ל בצבעים של שחור ולבן, חוטא לאמת שהיא אפורה ומורכבת. לדבריה, "מי שאומר שמדובר בניצול וסחר בבני אדם, מדבר על זה ממרחק ולא פגש באמת נשים פונדקאיות ובני משפחתן ולא מבין מה עובר עליהן ומה מניע אותן".
בניגוד לתהליכי הפונדקאות שנעשים בעולם, שבהם ההורים המיועדים מרוחקים גיאוגרפית וחברתית מהאישה הנושאת ברחמה את ילדיהם, במקרה של ר', בני הזוג היו שם לצדה. במידה מסוימת, זה הקל עליה להתנתק רגשית מהעובר.
הטריילר של "גוגל בייבי". עושים ילדים באינטרנט
"הם היו איתי בכל שלב", היא מספרת, "כשהבטן גדלה, בדיקות, אולטרסאונד, בעיטות. המטרה הייתה שיחוו את ההיריון ושירגישו ובמידה מסוימת גם שאני ארגיש, שזה שלהם. אחרי שהוא נולד, הבנתי שאני לא רוצה לנתק איתם את הקשר. החלטנו שאנחנו לא מתנתקים ואנחנו סוג של משפחה, אפילו נפגשנו בסוף השבוע האחרון והילדים שלי ראו את התינוק הקטן. איך הרגשתי? כאילו מדובר בבן של חברים".
"רק לזעוק ניצול?"
הנשים שפגשה ברנד-פרנק במסגרת התחקיר, עשו זאת ממצוקה כלכלית. נשים בעלות משפחה, שבאמצעות התגמול הכספי היו יכולות לשנות את חייהן. "מה האלטרנטיבה שאנו (המערב) מציעים להן?", היא שואלת. "רק לזעוק ניצול? הן עושות זאת מתוך בחירה. יש הקפדה שיהיו נשואות ועם ילדים, כדי שיבינו היטב מה המשמעות של פרידה מתינוק ושימוש ברחם לטובת אינקובציה, שאישה תבין היטב את המהלך הרגשי וההתנתקות בטרם תיכנס לתהליך".
ברנד-פרנק מכנה את הנשים הללו שפגשה בהודו "אמיצות", בשל הסיכון שהן לוקחות במודע בהחלטתן להשכיר את רחמן להריון. "הסיפור של הפריה חוץ גופית בהודו לא ברור לרבים מהאנשים. לכן במקרים רבים בני המשפחה והבעלים חששו שההיריון הוא תוצאה של קיום יחסי מין עם אדם זר ולא מסוגלים היו להבין את המצב. אלו נשים אמיצות שקיבלו החלטה לשפר את חייהם של בני משפחתם, להסתיר את דבר ההיריון. היו כאלה שאפילו טענו שהן נוסעות לעבוד בישראל, והתייצבו בהוסטל שבו גידלו במשך תשעה חודשים את העובר בבטנן".
בתי הגידול לתינוקות, המתקיימים במקומות שונים בעולם בבחינת מיקור חוץ של הריונות באמצעות פונדקאיות, הם לדבריה תהליך בלתי נמנע בעידן הנוכחי. "המדע רץ קדימה", אומרת ברנד-פרנק. "הטכנולוגיה רצה קדימה, ישראל למשל הפכה להיות החצר האחורית של אספקת ביציות מנשים לבנות ממזרח אירופה. יש מצוקה של רבים שלא יכולים להביא ילדים לעולם והפונדקאות היא הדרך היחידה לכך.
"בתחקיר לסרט גם אני יצאתי מנקודת הנחה שיש קושי רגשי עצום לגדל תינוק ולמסור אותו. אבל התברר לי בשיחות עם הנשים והתבוננות בהן שהקושי לא גדול כי הן יודעות להתנתק, הרי המטען הגנטי ממילא לא שלך, יש לנשים הללו מטרות חשובות וגדולות יותר של דאגה למשפחתן. אני רואה דווקא הרבה עוצמה בנשים הללו".
"מדברים דמוגרפיה ומדירים"
המציאות, טוענת ברנד-פרנק, שבה החוק בישראל הדיר קבוצות גדולות מהאפשרות להביא ילדים לעולם באמצעות פונדקאות, היא שמאלצת את הזוגות לחפש דרכים אלטרנטיביות, "לגיטימיות לחלוטין", לדבריה. "מצד אחד החוק מדיר קבוצות גדולות מהמסוגלות לעבור הליך פונדקאות ולהביא ילדים לעולם, מצד שני המדינה זועקת 'דמוגרפיה' ומקדשת את הפרו ורבו ואת מוסד המשפחה. הורות היא הרי כרטיס כניסה לחברה הישראלית, בעוד שבאירופה מתחולל תהליך הפוך. בגלל קיומו של החוק בישראל, נוצרו פתרונות לגיטימיים דרך סוכנויות שמסייעות להביא ילדים לעולם".
גם עו"ד תמר רובינשטיין ממרכז "חיים חדשים", שמסייעת ומלווה הורים בתהליך פונדקאות בישראל, טוענת ש"אם בסיפור הנוכחי ההורים היו מביאים ילדים לעולם מנשים בארה"ב לא הייתה קמה צעקה. אבל הבעיה היא שזה מאוד יקר, כ-150 אלף דולר. כשיש בקושי 150 אלף שקלים, עם עזרה מההורים וחברים וקצת הלוואות, הודו, תאילנד וגיאורגיה הן האופציות. אלא שגיאורגיה ולאחרונה גם הודו, לא מאפשרות עוד את ההליך לזוגות חד מיניים. זה השאיר אותם עם תאילנד".
בהודו, טוענת רובינשטיין, נמצאות הנשים ב"מעין מכלאה שהן לא יוצאות ממנה, בודקים מה היא אוכלת ומה היא שותה. מקפידים שלא תיעלם, שלא תיסחר בתינוק שייוולד למרבה במחיר. בתאילנד לעומת זאת, הרפואה מצוינת והן במעקב שוטף. ועדיין, תהליך הסינון של הפונדקאיות במדינות הללו שונה בתכלית מהנעשה בארץ. כמעט כל מי שרוצה יכולה".
רובינשטיין מסתייגת מהטענות על ניצול. "נכון שיש מקומות, כמו הודו למשל, שלא ממש נוחים לרוחי, אבל לומר שפונדקאות שכזו היא ניצול של העשירים את העניים זה בפירוש לא נכון. בעיות הפריון לא נוגעות לעשירים בלבד, רבים מאלו הזקוקים לפונדקאות רחוקים מלהיות עשירים. יש זוגות רבים שבקושי רב מגרדים אמצעים כדי להגשים חלום להרחיב את התא המשפחתי ולהביא ילדים לעולם".
"סומך על הנציג בתאילנד"
תמיר יעבץ, מנהל תחום קהילה להט"בית בחברת "ניו לייף", המתווכת בין נשים פונדקאיות בעולם לזוגות חד מיניים בישראל, מודה שהליך גיוס המועמדות לפונדקאות נעשה על ידי הסוכנות התאילנדית ולכן אין דרך לדעת בוודאות אם עברו בדיקות רפואיות ופסיכולוגיות שמוכיחות את כשירותן לעבור את ההליך.
עם זאת, אומר יעבץ, "אפשר לסמוך על המילה של הנציג בתאילנד מאחר שהסוכנויות הללו נותנות שירותים למדינות מתקדמות לא פחות מאיתנו, כמו יפן, אוסטרליה וארה"ב. אני יכול להיות בשקט שהמדינות הללו עם היד על הדופק בכל הקשור לתנאים". לדבריו, "הפונדקאות בתאילנד לא אסורה ולא מותרת, זה תחום אפור. לא צריך לעשות רעש. יש מאגר של פונדקאיות שמוכנות לתאריך מסוים, בתאריך הזה מודיע לך הרופא - יש פונדקאית שמוכנה להתחיל, יש דו"ח שמוכיח שהיא בריאה ומוכנה להשתלת עובר ברחם. הנשים עושות זאת מרצונן החופשי ובמודעות מלאה לתהליך שהן יעברו".
הטענה כי מדובר בניצול נשים במדינות עולם שלישי, מקוממת אותו. "זו צביעות אחת גדולה לצפות שפונדקאות תהיה אלטרואיסטית", אומר יעבץ. "האישה הזו עושה בשבילנו עבודה קשה ומקבלת כרטיס ליציאה מחיי עוני. במקום למכור את ילדיה לקיבוץ נדבות כמו בהודו, היא מגדלת בבטנה ילדים לאחרים. מי שטוען זאת מבטל את זכויות האישה, מקטין את האישה ומתייחס אליה כיצור מטומטם ללא שיקול דעת. האישה שנכנסת לתהליך לא מטומטמת, היא רוצה להרוויח כסף כדי לדאוג למשפחתה, ורוצה לצאת מההליך חיה ובריאה".
לפנייה לכתב/ת 
