איך אפשר באמת לקבל את הילדים ללא תנאי

"אמא שלי רצתה שאהיה רזה יותר"; "אמא שלי רצתה שאהיה מטופחת כמוה, ולא הצליחה לקבל איך שאני מתלבשת"; "אבא שלי לא השלים עם זה שלא הלכתי ללמוד רפואה כמו שהוא ציפה"; "ההורים שלי אף פעם לא קיבלו אותי כמו שאני"

את המשפטים הללו לא נדיר לשמוע מאנשים מבוגרים, הורים בעצמם, שעדיין - עשרות שנים אחרי שיצאו מהבית, עוד כואבים את פצעי מערכת היחסים עם ההורים מילדות, לעתים גם אחרי שההורים עזבו את העולם ואין עם מי להשלים. וזה עוד בלי לדבר על מצבים שההורים לא מקבלים את בן הזוג כי הוא "מהעדה הלא נכונה", או מקרים של יציאה מהארון של הבן או הבת.

<<כל החדשות, הטורים, המדריכים והכתבות בעמוד הפייסבוק של ynet הורים >>

הכתבות האחרונות של רוני בערוץ הורים :

אבל אין זמן! להתארגן בבוקר - בלי עצבים

"אבל אבא מרשה לי!"; כשהורים לא מסכימים

מי אמר שצריך להתקלח כל יום?

הסוד שיהפוך אתכם להורים מאושרים באמת

למה זה חשוב לנו כל כך? הכל טמון במשפט "לקבל אותי כמו שאני". כל אחד מאיתנו רוצה שיקבלו אותו כמו שהוא, אך החברה בדרך כלל ביקורתית מאוד ושופטת, מגיל צעיר, על פי קריטריונים נוקשים. אם זה בילדות המוקדמת על פי עמידה בקודי התנהגות (יושב יפה במפגש, מסדר את הצעצועים, לא מרביץ, צובע בלי לצאת מהקווים...), אם זה בגיל בית הספר על פי לימודים (ציונים, הצטיינות, תחומי עניין והעשרה, ובהמשך: באיזו יחידה בצבא היית, לאיזו פקולטה באוניברסיטה התקבלת), ובבגרות כמובן על פי קריטריונים של מעמד כלכלי ומקצועי.

שופטים יש לנו בחיים די והותר, תודה רבה. לכן בבית, מול שני ההורים (וגם האחים אם אפשר, וסבא וסבתא אדרבא) - הילד צריך סביבה בטוחה. זה חיוני כמו אוויר לנשימה. סביבה שבה כולם יקבלו אותו כמו שהוא, ללא תנאי. שלא נאהב אותו רק בתנאי שהוא יביא ציונים טובים; שלא נאהב אותו רק בתנאי שהוא ינגן על פסנתר שבע שנים; שלא נאהב אותו רק בתנאי שהוא יסתובב עם "החבר'ה הטובים" (בעינינו, כמובן); שלא נאהב אותו רק בתנאי שהוא יהיה הילד שחלמנו עליו. שנאהב אותו בכל מצב, גם אם יצטיין קצת פחות. אין זה סותר את זכותנו לדרוש ממנו לעמוד במחויבויות שלו (לסדר את החדר, ללמוד למבחנים, להתנהג יפה לאחיו) - אבל אין לו תנאי להיות ילד שלנו - אהוב, מוערך ושווה ערך לאחיו.

מדוע אנחנו מעמידים לילדים "תנאי קבלה"?

אני תוהה באיזה גיל זה מתחיל בדיוק, ערמת הציפיות הזו. אני צופה במשפחות שלהן ילדים גדולים ותינוק או פעוט. על הקטנצ'יק מרעיפים ים של אהבה, חיבוקים, נשיקות, עידוד על כל דבר קטן. אך מתישהו בסוף גיל הגן ולקראת בית הספר (נראה שזה גם תלוי בסדר הלידה וכמה מהר הוא הופך לאח גדול), מפסיקים עם ההתלהבות העילאית מכל עפעוף, ומתחילים להרעיף עליהם את כל ה-ת': תזוז כבר, תסיים, תעשה, תביא, תבוא, תיקח, תזכור... כל היום מטלות, נזיפות וביקורת, ו"למה אתה אף פעם לא/ למה אתה תמיד..." למיניהם. למה אי אפשר להמשיך עם ההתלהבות הזו?

מה זה עושה לילד?

ילד שהוריו מקבלים אותו ללא שום תנאי - גם הוא יידע לקבל את עצמו, על חוזקותיו וחולשותיו. הוא לא יהיה ביקורתי וקשה עם עצמו, ויידע מה הוא שווה גם כשייתקל בקשיים או בחוסר אהדה. הוא יהיה בטוח בעצמו להבין שזה רק מכשול בדרך או כישלון זמני, שלא אומר עליו דבר ולא פוגע בתחושת הערך שלו. הציר הפנימי שלו חזק ומפותח דיו, כי בבית הוא לא נדרש שוב ושוב להוכיח את עצמו כדי להיות שייך.

ילד שמרגיש שיש לו תנאי להיות מקובל בבית, ירגיש "על תנאי" בכל מקום, ויכול לבחור באחת משתי אסטרטגיות: או לפעול כל הזמן בניסיון (עקר, כמובן) לרצות את התנאי (מדוע עקר? כי תמיד ירגיש שהוא לא מספיק טוב בעיני הוריו); או שיבחר למרוד ולסחוט עוד ועוד תשומת לב מההורים - בדרך שלילית. אף אחת מהדרכים לא תתרום לפיתוח אישיות עצמאית שאינה תלויה בפידבק מהסביבה, ובעלת ביטחון עצמי וחוזק פנימי.

ילד שהוריו מקבלים אותו רק בתנאי - חי בתסכול. גם אם הוא בוחר בדרך של לנסות לרצות את הוריו,

שום דבר הרי לא מספיק, כי רף הדרישות רק עולה. הוא חש שמאוכזבים ממנו, ואכזבה היא תחושה הרבה יותר קשה מכעס. כעס הוא רגש רגעי, כמו שאנחנו אומרים לילדים (מה שבדרך כלל נכון) "גם כשאני כועסת עליך אני אוהבת אותך" - ומוכיחים לו את זה ברגע הבא שהוא זוכה לראות את האהבה שלנו. אבל אכזבה אינה רגעית. אכזבה היא משהו עמוק כל כך, שחורך את הנשמה. זוהי אחת התחושות שקשה מאוד לחיות איתן.

אז מה עושים?

נסו להיזכר האם בבית שלכם היו תנאי קבלה, או האם ההורים שלכם קיבלו אתכם ללא תנאי. אם אתם מזדהים עם החלק הראשון של המשפט, היזכרו כמה רע הרגשתם או באיזו אסטרטגיה נקטתם כדי להתמודד עם התנאי שהעמידו ההורים. החליטו להפסיק את ההעברה הבין דורית הזו, ולקבל את ילדיכם כמו שהם, עם החוזקות והחולשות שלהם (כי גם אתם, בואו נודה על האמת, לא כאלה מושלמים). זה לא פשוט כשמורגלים לכך, אך ברגע שתזהו את התנאי הזה, תוכלו להתחיל לעמוד מולו. אגב, ברגע שקלטנו את הנושא הנפלא הזה של קבלה ללא תנאי, אפשר ליישם אותו על בן הזוג, חברים, ואפילו הורים. החיים שלנו צפויים להשתפר פלאים.

מהי קבלה ללא תנאי, בעצם? כלומר, איך בפועל עושים את זה? משדרים לילד - אתה נפלא, נהדר ושלם כמו שאתה, בכל רגע אפשרי. איתנו אתה יכול להיות מי שאתה, בשבילנו אתה לא צריך להשתנות. שוב, אין זה אומר שהוא לא צריך לעמוד במטלות שלו (לימודים, השתלבות בחברה, עזרה בבית וכו'), אלא שאנחנו נעודד אותו בכל צעד במשימות הללו, ובמיוחד כשהוא לא מצליח - נעודד אותו להמשיך ולא להתייאש.

קבלה ללא תנאי משמעה להוריד, להשחית ולהכרית כל ביקורת. והרשו לי לצטט את טל אנגלר, מנחת קבוצת הורים במכון אדלר, שאמרה לנו: ביקורת מנמיכה, לא מצמיחה. הרי כשאנחנו מקבלים ביקורת אנחנו מרגישים כאילו מישהו נתן לנו נבוט בראש, וקומתנו יורדת בכמה סנטימטרים, נכון? תארו לעצמכם איך מרגיש ילד שמקבל ביקורת מהוריו - הם הרי כל העולם בשבילו, ואם הם לא מקבלים אותו, אז מי כן?

הכותבת היא עתונאית ועורכת בתחום ההורות, לומדת הנחיית קבוצות הורים במכון אדלר. לעמוד הפייסבוק של רוני