"השתיין": התמכרות כתשובה למהוגנות

אחת המילים היותר מכובסות, אם כי הפחות מוחצנות, היא המילה "תפקודי". היא נאמרת בלא מעט הקשרים, והיא בורג תודעתי חשוב בכל מערכת גדולה כמו החברה האנושית, שרוצה את כל הברגים בה תפקודיים. כל עוד הם תפקודיים, המכונה ממשיכה לעבוד. זה לא משנה מה מסתתר מאחורי המילה הזו, איזה צרכים או רגשות יש לאדם - כי החברה צריכה שתהיה תפקודי. אם מסיבה כלשהי אתה מתחיל לחרוק היא כבר תמצא את הדרך לשים אותך מחוץ למערכת. כי גם המקומות הללו ש"מחוץ למערכת" הם למעשה, חלק מהמערכת עצמה.

"השתיין" של הנס פאלאדה מספר את סיפורו של אדווין זומר, איש עסקים מהוגן, שבאופן שרירותי מתפתה לכוסית קטנה של שנאפ כדי להתמודד עם הכישלון העסקי השגרתי שלו. מהר מאוד הכוסית הזו הופכת לבקבוקים שלמים מדי יום, ויתרה מכך, גורמת לו לפגוע בעסק שלו בצורה קשה, ובעיקר באשתו מגדה - עליה הוא גם מאיים ברצח.

"השתיין". מה מוביל אותך להיות חולה נפש?

שד שנמצא בבקבוק

המדרון של זומר כה חלקלק, שתוך כמה שבועות הוא כבר נמצא "מחוץ למערכת", תחילה בבית הסוהר, ולאחר מכן במה שהוא מכונה "בית המתים", מוסד גמילה לכאורה, אבל בעצם מקום של חולי נפש, בו אנשים אוכלים לארוחת צהריים מי כרוב מעופשים, ישנים שמונה בחדר, וכמעט מאבדים כל צלם אנוש. פאלאדה עצמו היה מאושפז במקום כזה בתקופת השלטון הנאצי.

הוא נשלח לשם לאחר מריבה עם אשתו, שבמהלכה פלט כדור אקדח בשגגה, כך לפחות הוא טען. זה ניכר בהחלט מהתיאור המבעית של החיים בבית המתים. סביר להניח שרק מי שחווה מציאות כזו, יכול לתת תיאור כה מאלף של טיפוסים סדוקים, רצוצים ובלתי רגילים, שאומנם כל אחד מהם הגיע עקב "אמתלה רשמית" - בדרך כלל פשע ממשי או מדומה - אבל הגלריה האנושית הזו היא הצצה מרתקת ומכאיבה לחלק האפל שבחיים. 

בניגוד לרומנים וליצירות אחרות שתיארו "חולי נפש", לעתים בצורה קצת פלסטית וחנפנית, פאלאדה מצליח להעביר תחושה בלתי ניתנת לערעור, לא רק של הטיפוסים עצמם, אלא של ההווי, של חוסר התוחלת, של הפוליטיקה הגברית, ממש כמו בסדרה המופתית "אוז" - הוא מתאר כיצד בית הכלא בעצם משמש כאספקלריה חברתית חלופית, בה כל אחד מוצא את תפקידו (אם כי לאו דווקא במובן ה"תפקודי") ואת מקומו על פני ההיררכיה, שהיא פוקנציה של גורמים שדומים לעולם שבחוץ. לפעמים, אין ביניהם כלל הבדל.

לא על האלכוהול לבדו

"השתיין" הוא מעבר לכתב שטנה חריף כנגד האלכוהול, וכנגד התמכרות בכלל, למרות שקל מאוד לראות אותו ככזה: כפמפלט צדקני ומוסרני שמזהיר אותנו מפני מה שיקרה לנו אם נשתה כוסית אחת יותר מדי. הוא קודם כל תיאור מרתק של תודעת המכור, כפי שרק מי שתודעתו הגיעה למקומות הללו מסוגל לתת: האלכוהול לוקח חלקים מאופיו של זומר, מקצין אותם ומקבע אותם. דמותו השתויה הופכת מצד אחד למעוררת רחמים, אבל מצד שני לבלתי נסבלת בעליל, במיוחד בכל הנוגע להתמודדות שלו עם אשתו.

תחושות השפלה ופגיעה באגו הופכות לכלי נשק קטלניים, המופנים כמובן כנגד עצמו,

וגורמים לו לירות אותם ללא הרף - ובעיקר ללא כל היגיון. מה שנוצר הוא מעין "היגיון חלופי", ומרתק לראות איך הוא עובד ומה מניע אותו, ואת האוטוסוגסטיה המופרכת בה זימר נאחז ושדרכה הוא רואה את המציאות, מה שלעתים גורם לחשוב שלמעשה הפיכחון הוא בית כלא בפני עצמו, והאלכוהול רק חשף את מה שהצלחנו כל הזמן להסתיר: את השדים, את היצרים, את אותה אנרגיה שלילית השוצפת לנו בתוך הגוף כמו לבה.

האלכוהול הוא פקק ההר שנפתח. הלבה הופכת לגעש, איתו שורף זומר את עצמו, את הונו ואת המציאות שלו. את אותה מהוגנות ומעונבות בה הוא חי, בית עם כלי כסף ומשרתת, ואישה אותו הוא חושב שהוא אוהב - אישה שהופכת להיות אם כל הרעות החולות, ותופסת בעיני רוחו מהות מפלצתית שרוצה רק להחריבו.

"השתיין", לטעמי, הוא הספר הטוב ביותר של פאלאדה שתורגם לעברית, בטח יותר מ"מי שאכל מצלחת הפח" שלכאורה עוסק באותו נושא. נכון, ב"לבד בברלין" יש משהו כובש ואחר, זו בעיקר היכולת לתפור עלילה כה מרשימה, לנצח על תזמורת הפרטים הקטנים. בספר זה הוא מראה יכולת אחרת, מרשימה לא פחות, שגורמת לנו למועקה פריכה שאותנטיות מצמיתה מסוגלת לעורר, אך מותירה אותנו גם עם לא מעט מחשבות, על התמכרות, על החברה האנושית, על "תפקודיות", ועל אותה לבה השוכנת אצל רובנו, מי יותר ומי פחות, שאין לדעת מתי ובאיזה הקשר היא תתפרץ.

"השתיין", מאת הנס פאלאדה, מגרמנית: יוסיפיה סימון. הוצאת ידיעות ספרים ופן, 319 עמ'.