גם לב מפלדה יכול להישבר: מפגש עם ניצולי שואה

"תכתוב, מיקי, אתה מוכרח לכתוב על זה". "למה?", שאלתי את המטפלת שלי. "כי אין ספרות על קבוצות ניצולי שואה בעולם, זו קבוצה ייחודית שהולכת ונעלמת. אם לא יהיה משהו כתוב, האם יזכרו אותם בעוד כמה שנים?". חיפשתי מה לכתוב. ניסיתי לנבור בתודעה. הרי כל שבוע אנו נפגשים, קבוצות ניצולי השואה ואני. זה הפך לחלק בלתי נפרד מחיי.

חליפה תפורה על פי מידות

אנחנו פותחים מפגש לפני כמה שנים, ואחת המשתתפות, שרה (שם בדוי), מספרת לי על חוויותיה מגטו לודג' ואח"כ על הטרנספורט לאושוויץ.

"גיהנום עלי אדמות," היא אומרת,"ראיתי את הנורא מכל", היא מספרת בשלוות נפש. אני מקשיב, חוזר עבור המתקשים בשמיעה והקבוצה מקשיבה. בגיל 85, מה כבר יכול להיות יותר נורא ממה ששרה עברה - כך הקבוצה מתקיימת מספר שנים.

לקבוצה חידות משלה, מספרים על מהותה של הטראומה, על חוסר האונים שמתחזק ועולה, דרך התהליך הקבוצתי ודרך תכנים מהעבר וההווה שפושטים ולובשים צורה. אצל כל חבר תפרה הטראומה חליפה אחרת. אותה חליפת חוסר האונים עולה בהווה, בכל פעם בחיבור עם הזיקנה, עם המחלות ועם האובדנים הפיזיים והשכליים, ואיתם מגיעה התרופפות ההגנות, שמעלה מחדש את הזכרונות המודחקים. "כל לילה אנחנו חוזרים לגטו הבוער, למחנות לצעקות ולמראות שאיננו מצליחים לשכוח". "אי אפשר לשנות את זה, צריך ללמוד לחיות עם זה", היטיבה אחת הניצולות להסביר.

ואני שם כעד. יושב ומקשיב. מרגיש חיבור עמוק. מגלה שהמשמעות היא פשוט להיות איתם, להיות שם עימם בטראומה. לא לשלוף פרשנויות מתחכמות, רק להיות איתם. באמת. להיותי עד יש השפעה מרגיעה. הם מרשים לעצמם לחלום חלומות ביעותים, ואני, ליד הקבוצה, מיטת הילדים, נמצא שם כדי לומר: "אתם לא לבד שם, אני איתכם". ושואל: "איך תרצו שאהיה שם איתכם?".

הבשורה

יום אחד אני מגיע לקבוצה, ונמסר לי ש: "בנה של שרה נפטר בהפתעה, באופן פתאומי, בגיל מאוד צעיר". אני המום. עכשיו? אחרי כל מה שכבר עברה? מאיפה יהיו לה הכוחות? תהיתי.

עלינו לחדרה. "אני עם החיים האלה גמרתי", היא אומרת לי. "לא בגלגול הזה. אני נשארת בחיים בשביל הבן השני שלי. איבדתי את הטעם לחיות".

"את בוכה?", שאלתי בהמשך. "אני לא בוכה אף פעם", אמרה בנחרצות. "כדאי לבכות", הפצרתי בה, "זה יעזור לך עם האבל, לשאת את הכאב ולשחררו".

"יש לי קרוב משפחה, פסיכולוג קליני, שאמר לי שלא חייבים לבכות וכל אחד מגיב בדרכו, אני עשויה מפלדה", אמרה שרה.

מבטנו הצטלבו ואמרתי לה לה לפתע: "את יודעת מדוע טבעה הטיטאניק?" היא הסתכלה עלי בתמהון מהול בהשתאות. ״למה? בטח בגלל חטא הגאווה או משהו כזה. היא התנגשה בקרחון ואז לא יכלה לשאת את כובד המשא", אמרה.

"לא", אמרתי, "היא נבקעה מסיבה אחרת". "מהי הסיבה?" שאלה. "לוחות הפלדה", עניתי. היא התבוננה בי וראיתי שהיא לא יודעת לאן אני חותר. לפחות היא התעניינה וזה הסיח קצת את דעתה. "מה זאת אומרת?" שאלה במבטא פולני כבד, ספק נוזפת בי. "לוחות הפלדה נבדקו במספנה, בטמפ' של 25 מעלות צלסיוס, ונמצאו גמישים מספיק לשאת חבטות. אפילו חזקים מהתנגשות עם קרחון", עניתי. "ומדוע הם נבקעו?" שאלה. "כי בסביבת הקרחונים הטמפ' הייתה מינוס 4 מעלות צלסיוס. הלוחות איבדו את הגמישות בקור הזה, ולכן הספינה נבקעה וטבעה. החשש לבכות מצמצם את הגמישות ואת דרגות החופש", אמרתי. "לא כובד המשא ממוטט את הפלדה או את האדם, אלא האופן שהוא נושא אותו".

הכרת תודה

במפגשים הבאים היא לא הייתה צריכה לומר דבר. כבר נוצרה אינטימיות בקבוצה, התחושה היתה כמו של יין נושן. ראיתי שדרגות החופש והגמישות חזרו. יכולתי להרגיש את השחרור בתוכה, ידעתי שהיא הרשתה לעצמה לבכות. בפניה ניכרה הכרת תודה על שנתנה לעצמה את המתנה היקרה מפז.

• מיקי לוי הוא עובד סוציאלי מטפל זוגי ומשפחתי ומנחה קבוצת ניצולי שואה "בגן בעיר" ברמת גן