בדרכה של שולמית אלוני, נגד הזרם

רק דגים מתים שוחים עם הזרם, אמרה פעם - וטעתה. רוב בני האדם מעדיפים להיות לשחות כך: בתוך להקה גדולה ומוגנת, צפופה ואחידה. עושים מה שכולם עושים, פוחדים ממה שכולם פוחדים - וחיים ומתים בלי לחשוב יותר מדי על חייהם ומותם, עד שבא מישהו ומלמד אותם שאפשר אחרת. קשה עד בלתי אפשרי, בודד ולא מתגמל, לגמרי לא מבטיח תהילה - אבל הכרחי, כי הרי אנחנו לא דגים. כולנו נבראנו בצלם. לפיכך כולנו שווים בזכויותינו. לא מכוח שייכותנו ללהקה החזקה אלא משום שאנחנו בני אדם. נשים, גברים, יהודים, ערבים, כל צבעי העור וכל גווני האמונה, כל קשת המחשבה וכל מגדל המעמדות. שווים. פשוט כך.

עוד בערוץ הדעות של ynet:

מורה ללא מורא / עובד צור, ליאת נוקד-וינדר

כששולמית אלוני העזה ללמד את שפת זכויות האדם וזכויות האזרח בארץ של קומבינות מפא"יניקיות, תחילה ברדיו ואחר כך לבד בכנסת, עבור ישראלים רבים מלהקות דגים שונות זו היתה שפה זרה, חייזרית ממש. היום כולנו יודעים לומר "זכותי", אבל עדיין לא יודעים לומר, "זכותי כזכותו של הזולת, ושומה עלי לקיים גם את זכותו-שלו כדי להיקרא אדם ואזרח". היום כולנו יודעים שיש דבר כזה, זכויות נשים - אבל עדיין לא יודעים עד כמה הן נדרסות ברגל פטרנליסטית גסה מדי יום. ובאשר ל"אחר", יהא זה העולה חדש או האדם העני, הפלסטיני או מבקש המקלט מאפריקה - אלה, במדינת ישראל מודל 2014, עדיין לא זוכים לאותו מבט צלול, בהיר ובגובה העיניים, שגם הוא היה סימן היכר מובהק של שולמית אלוני. המבט שיודע מתהומות הנפש ומגבהי הפילוסופיה, מהתעמקות בכתבי הקודש וממאבקים בבית המשפט ובהיכלות השלטון, שכולנו שווים.

המלחמות שלה היו כולן על הידיעה הבסיסית הזאת ועל הצורך להנחיל אותה הלאה. מכאן הסתעפו המוני עניינים, שכולם קשורים זה בזה בעבותות של שוויון וכבוד האדם: מן ההתנגדות החד-משמעית לכיבוש ועד לעידוד קבורה חילונית, מהכוונה להנחיל לחינוך החרדי לימודי ליבה ועד לתמיכה בממשלת רבין השנייה עם החרדים. מהקמת רצ שהפכה למרצ ועד לפרישה מהחיים הפוליטיים כשאי אפשר היה ללכת בדרכה וכמו שהאמינה. "כי עודני מאמין באדם", מצהיר המשורר ב"שחקי, שחקי על החלומות" של טשרניחובסקי, ששרה רונה קינן על קברה. באדם לרבות אישה, לרבות להט"בים שהיתה הראשונה להסיר מעליהם את הקלון הפלילי של חברה חשוכה, לרבות כולם. החולה והעני והגר והיתום והילד. רק כך.

אינני יודעת אם יש למתים מורשת ואם מישהו לבד מבניהם מחויב לה. הדברים שביקשה ללמד את הציבוריות הישראלית אמנם חדרו לתודעה וללבבות, אבל אל מסדרונות השלטון הגיעו רק כשעוד הייתה שם, כשרת החינוך, ואחר כך כשהפוליטיקאים החרדים שאותם תיעבה דרשו לסלקה משם: היא מעולם לא תיעבה חרדים וגם מעולם לא פגעה בהם כפי שפגעו הממשלות שהתיימרו לכבדם, אבל גם זה לא הובן. כשלא רוצים להבין את עקרון היסוד, שכולנו נבראנו בצלם וכולנו שווים, אי אפשר להבין כלום חוץ ממה שהלהקה מכתיבה לך לעשות. והלהקה - דגים, זאבים או עדר כבשים - מעדיפה תמיד להתכנס בעצמה, המקום הבטוח בו אין מאיימים עליה ברעיונות מוזרים שכאלה. ואם אי אפשר להתבצר בצדקתך, אפשר תמיד לשנוא.

מעטים הפוליטיקאים בישראל שמשכו אחריהם שובל שנאה כה לוהב כמו שולמית אלוני. "אני לא בעסק הזה בשביל אהבה", אמרה לא אחת: העסק הזה של כבוד האדם באשר הוא אדם היה חשוב מכל תהילה וחנופה, כתרים ומליצות. את כולם ידעה להדוף יפה בתנועת יד אחת של ביטול. אבל כשנקרה על דרכה אדם מן היישוב, לא רם המעלה ולא אינטרסנט זמני, שהיה אומר לה עד כמה השפיעה על חייו - אז ידעה להיות אסירת תודה. רק בגובה העיניים, רק כאדם אל אדם.

מה יישאר מכל זה בתודעה אחרי שנגמור להתאבל? מי בדם לבו ומי כי זה טוב לו לרזומה? ברור לי מה רצתה שעוד נעשה כאן: חברה מתוקנת יותר, יהודית על פי מגילת העצמאות וחוכמת ישראל, דמוקרטית על פי משפט האומות, ערכית על פי יכולתו של כל אחד מאיתנו לבחור מי אנחנו באמת. אבל קודם כל, להפסיק לשחות בלהקות ולהתחיל לחשוב לבד ונגד הזרם, עם כל הפחד שכרוך בכך. הרי גם היא ידעה פחד שכזה, שהוא חלק מהיותנו אנושיים. כי רק מן המחשבה הזאת, מן המסקנה הבלתי נמנעת על שוויוננו המוחלט כבני אדם, אפשר להתחיל לחולל שינוי: לתקן עוול ולעשות צדק, להיטיב את חיינו וחיי זולתנו. וזה לא פשוט, וזה מפחיד וקשה, אבל רק כשחושבים באמת, רק אז מתחילה ההרפתקה הגדולה שלנו כבני אדם וכאזרחים. שלום לעפרך, מורה והרפתקנית נועזת, הכי נועזת שהיתה לנו. אם אהבתם אותה, אם הסכמתם איתה - אל תנסו לחקות. תחשבו בעצמכם ולבד.

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il