מקום על ראמה

מירה עווד. זה כל מה שידעתי על הכפר ראמה, שהזמרת והשחקנית מירה עווד היא מראמה שבגליל העליון.

אבל מירה כבר מזמן לא שם (למרות שהיא בטח מבקרת את משפחתה), ומי שנשאר הם תושבי הכפר החביבים שאט-אט מתחילים להיפתח גם לתיירות. "המודל שלנו הוא בית ג'אן שהפך לכפר תיירותי", מספר לי מג'די פארג', מורה דרך מראמה ואחד מיוזמי הפיתוח שלו.

עוד טיולים באזור:

• בין ינוח לחורפיש
• תרשיחא: עיירה שהפכה לכפר שהוא גם עיר
• כחול של ים, ירוק של חורש ולבן של התיישבות
  

8,160 תושבי הכפר הערבי מתחלקים ל-50 אחוזים נוצרים, 30 אחוזים דרוזים וכ-20 אחוזים מוסלמים. יש סברות שהכפר קיים כבר מימי בית ראשון, אך ממצאים ארכיאולוגיים משייכים את תחילתו לתקופה הרומית, עת חנה בו הלגיון של אספסיינוס לפני הקרב בגוש חלב בימי המרד הגדול.

ואכן סקר ארכיאולוגי שנעשה באזור ב-1972 (על-ידי וסיליוס צפיריס וטליה שי) חשף לא רחוק מהכפר בית מרחץ, שכיום מכסה אותו כביש. גם יוספוס פלביוס מזכיר את ראמה בכתביו, ככפר שכנראה התפתח מחירבת ג'וּל - ישוב שנקרא על-שם ג'וליה, בתו של יוליוס קיסר.

גרעין הכפר קם על קו פרשת המים הארצי, כסעיף על דרך המלך העתיקה, ושוכן על המדרון הדרומי של הר האריה. לשם ראמה שלושה פירושים אפשריים: אזור רמות נפתלי שבו הוא שוכן, רמה - מקום גבוה, וראמה בערבית (مكان تجمع المياه) הוא מקווה מים. ואכן בראמה כ-20 מקורות מים ומעיינות.

בין הגליל העליון לתחתון. הכפר ראמה(צילום: זיו ריינשטיין)

הסוד הכי ידוע בכפר

מקור המים שהכי מפורסם בכפר, ואליו מוביל שלט ענק, דווקא נושא שם די אניגמטי: "הבריכה הסודית". אבל השם שניתן לפני שנים לבריכה קטנה על-ידי העיתונאית נילי פרידלנדר, שביקרה במקום, כבר לא רלוונטי היות ובריכת הטבילה הקטנה הפכה ב-1995 לבריכת שחייה ענקית שפתוחה לציבור (בתשלום 35 שקלים למבוגר, 25 לילד) מפסח ועד הסתיו.

הבריכה, שאליה נכנסים מכביש 85, ניזונה מאחד מאותם מעיינות שנובעים בהר האריה, ובעל הבית, אבו-נעים, מתחזק את המקום עבור נופשים, בעיקר מהמגזר היהודי לדבריו, שפוקדים את הצפון וטובלים אל מול הנוף הגלילי.

באביב יחליפו את המים ב"קאנטרי של ראמה". הבריכה הסודית(צילום: זיו ריינשטיין)

למי מתחשק קססה וספיחה?

ואותו נוף שמורכב מאין-ספור עצי זית רחבי-גזע, מופיע גם בתמונות שציירו אנשי הכפר ותלויות על קירות גלריה בשם "סברסקו", שפתח לפני שלושה חודשים אבו חלו כרים, תושב הכפר.

"סברסקו זה מהמילה צבר, מלח הארץ", מסביר חלו כרים שהחליט לפתוח את עיניו אל שחר חדש ותיירותי בכפר. באחת הסמטאות נמצאת הגלריה, שבה ציורים שמתארים את הכפר במאה ה-19, ובעתיד ייפתחו במקום גם מסעדה וצימר בקומה השנייה. "זו תהיה מסעדה מזרחית עם אוכל של פעם", מוסיף חלו כרים, "כמו קססה (מקרוני מזרחי - ז.ר), ספיחה (מעין סמבוסק עם זעתר וגרעיני אלון) ושאר מאכלים מבית סבתא".

בהמשך הרחוב, אחרי שעוברים שוק נייד של טנדר שבירכתיו מוכרים בננות ושאר ירקות, מגיעים למוזיאון הכפר על-שם ד"ר אדיב קאסם חוסיין, שהיה מבני המשפחה שגרו בבית עתיק בן 250 שנים והחליטו לשפצו ולהפכו למוזיאון.

ב-2006 הסתיים השיפוץ והבית הפך למוזיאון (ללא תשלום), שמציג את אורחות החיים של הכפר העתיק, ביניהן תמונות של המשפחה, כלי בישול עתיקים, פנס לוקס ואפילו כלי לעקירת שיניים שנראה כמו נוּל לאריגה.

כמו לפני 250 שנה. המוזיאון ע"ש ד"ר אדיב קאסם חוסיין(צילום: זיו ריינשטיין)

טעם הגליל

אבל כדאי מאוד שתשמרו את השיניים שלכם איתכם, כי אם יש משהו אחד שהכפר מצטיין בו, מעבר להיותו בעל אחוז מרשים של אקדמאים, הוא קולינריה. החל ממסעדות, דרך שירותי קייטרינג פרטיים של המקומיים וכלה בקפה-בר עם אלכוהול - כדאי לאכול בראמה.

יעקב ח'יאט, למשל, הוא נוצרי שסבו היה מהכפר איקרית בגליל, שתושביו פונו מאדמתם ביחד עם תושבי בירעם ב-1948. הוא בכלל עובד סוציאלי במקצועו, אבל החליט לעשות הסבה אחרי 28 שנים לאהבתו האמיתית: הטבע והמטבח. כנראה בהשראת אביו שהיה טבח.

הוא קם כל יום בחמש בבוקר, מלקט צמחים ותבלינים מהסביבה, כמו לוף, אלה ארצישראלית, עולש וחוביזה ומגיע למסעדה שפתח ונושאת את השם "שראביכ" - חלקת אדמה באיקרית שהפלאחים לא אהבו כי היתה מלאה בקוצים.

שם הוא מבשל אוכל עתיק-יומין של סלטים מבית סבתא, ובשרים כמו סינייה (קציצות בשר טלה בטחינה) וסאחן (פיתה גדולה עם עוף, בצל וסומק), כשתמונות של סבו הזמר ושל איקרית תלויות על הקיר, כמו מזכירות לו את הכיסופים לנוסטלגיה של אז. "שום דבר לא חדש", הוא אומר, "גם זקן בן 80 יכול לאכול כאן ולהרגיש כמו פעם". טלפון: 04-9995768, 050-9110230. פתוח: שני-שבת 16:00-08:00.

אוכל של פעם מתובלן בזכרונות. ח'יאט ב"שראביכ"(צילום: זיו ריינשטיין)

סמיח בונה סוכה

על כביש 864, בחלקו העליון של הכפר, כדאי לעצור ב"אלערישה". הפאב-מסעדה שנפתח ב-2008 הוא ה-מקום לבלות בו בלילות ראמה השקטים (לפעמים תמצאו שם הופעות), אבל גם להתענג על שקיעה טובה או ארוחת צהריים לצד אחת מהבירות שנמכרות במקום.

סמיח, שכמו יעקב ח'יאט היה עובד סוציאלי ובנוסף גם מורה נהיגה, החליט להקדיש עצמו למסעדה שבנה כמו זוּלה בסיני עם כריות ושולחנות נמוכים (יש להוריד נעליים בכניסה). ביחד עם רולא, זוגתו ומורה למתמטיקה ומחשבים, הם פתחו את אלערישה (סוכה בעברית), שבה מגישים תפריט מגוון שכולל פירות ים, סלטים שונים, אוכל מזרח-תיכוני וכמובן אלכוהול לחובבי הז'אנר.

במתחם גם תמצאו שני צימרים קטנים וחמודים, שבנה סמיר כמו בית על עץ. הם פשוטים מאוד, ללא מקלחת צמודה ושאר פינוקים שיש בדרך כלל בצימרים, אבל כך כך נעימים ובמיקום מצוין, שפשוט מתחשק להישאר שם לעד. ובעיקר הם זולים מאוד (300-250 שקלים ללילה בחורף לזוג, כולל ארוחת בוקר). טלפון: 054-7212313 (נאיל).

כמו לגור בבית על עץ. הצימר של חמיס ורולא(צילום: זיו ריינשטיין)

פארס פותח שולחן

מעוניינים לפתוח שולחן כמיטב המסורת הדרוזית? פארס א. פרג' ידאג להאביס את קיבתכם במאכליה הטעימים של אשתו. אחרי 39 שנים כקצין משטרה ומפקד תחנות בצפת נהריה וקריית שמונה, פרש פארס לגמלאות והחליט להכשיר את כרם הזיתים שלו למתחם אירוח קולינרי - "מאכלים בכרמים".

הוא יצר מעין שומרה/עזבה של גפנים ועצי פרי, ו"פותח שולחן" עמוס כל טוב עם מבחר סלטים ובשרים על האש, אבל הספסליטה של אשתו הוא כתף כבש ממולאת באורז וצנובר. טלפון: 050-3272868, מחיר: בוקר - 80-60 שקלים לאדם, צהריים/ערב - 250-100 שקלים לאדם.

שקיעה בשומרה של פארס א. פרג'(צילום: זיו ריינשטיין)

שבו לנוח עם שועיב

ואחרי ששבעתם, כדאי שתשוטטו מעט בכפר ולהוריד את האוכל. באחת הסמטאות תמצאו את קורנת (פינת) הנביא שועיב, שהוא יתרו חותן משה והנביא החשוב בעדה הדרוזית (ששמם המקורי הוא בַנִי מערוף או אל-מווחדון - בני אמונת הייחוד).

הנביא אמנם קבור בסמוך לקרני חיטין, אבל לפי האגדה הוא עצר כאן לאכול ולנוח בדרך לחיטין. אשה ערבייה שגרה במקום ועברה לחיפה, הקדישה את המקום כוואקף דרוזי וב-1910 נבנה מעל למקום מבנה מקומר, שבו נהגו לישון חולים כדי להבריא. 

הנביא עצר לנוח, גם אתם יכולים. קורנת נבי שועייב(צילום: נבי שועייב)

היכנסו לכנסייה

שני אתרים נוספים שאתם חייבים לפקוד הם הכנסיות של ראמה. יש בכפר ארבע כנסיות, אבל אל תפספסו

ביקור בשתיים מהחשובות והיפות שבהן. בכנסייה האורתודוקסית (סנט ג'ורג) שנבנתה ב-1885 מצלצלים הפעמונים כל יום בשעות 7, 12 ו-19. אמנם הפעמונים הישנים עומדים במקומם ופעילים, אבל גאוותו של הכומר אבונה ג'ורג' חנא היא בפעמונים החדשים שבגג המבנה. "הפטריארך הירושלמי תרם לנו אותם בשווי 40 אלף אירו", הוא אומר בסיפוק.

אם עוד לא הבנתם עד עכשיו, תושבי הכפר אוהבים להחליף קריירות, ואבונה חנא, שהוא בעל BA מאוניברסיטה בארה"ב, היה מורה לכימיה, פיזיקה ואנגלית במשך 33 שנים. הוא ישמח לקבל אתכם לסיור (בתיאום מראש, טלפון: 050-9589534) בכנסייה היפה שבה איקונוסתזיס (מחזיק האיקונות שמפריד בין המזבח לקהל) צבעוני ועתיק, המוקדשת לפטרונם גיורגיוס הקדוש.

גאה באיקונוסתזיס העתיק שלו. אבונה חנא בכנסייה האורתודוקסית(צילום: זיו ריינשטיין)

כנסייה נוספת שייכת לזרם הנגדי, היווני-קתולי - הזרם הנוצרי הגדול בארץ. הכנסייה שמוקדשת למרים, אם ישוע, נבנתה בשנות ה-20 ושופצה ב-1946 ומעבר להיותה צבעונית ויפה, גם הדרוזים רוחשים לה כבוד רב.

על-פי המסורת רבים מהם נדרו בה נדרים וזוכרים את עץ הרימון שהיה בסמוך לה ואינו עוד. אגדה מקומית מספרת ששני אנשים נכנסו בלילה לגנוב רכוש בכנסייה, וכשפנו לצאת הלכו שעות, עברו הרים וגאיות וכך עד עלות השחר מצאו את עצמם עדיין בכנסייה. לתיאום ביקור: נמר סוסאן, טלפון: 050-9881558.

להכניס קצת צבע לטיול. הכנסייה היוונית-קתולית(צילום: זיו ריינשטיין)

החיסרון הוא היתרון

יש הרבה כפרים בגליל בדומה לראמה: שילוב של עדות וזרמים שונים, אוכל מזרח-תיכוני מצוין, אתרים היסטוריה והנוף הגלילי שאנו כה אוהבים.

"אז מה מיוחד בראמה מול כל השאר?" שאלתי את מחזיק תיק החינוך במועצה, אבל גם הוא התקשה להסביר. אבל אולי הבתוליות של הכפר מבחינה תיירותית וחוסר התיעוש שמהווים חיסרון - הם דווקא היתרון של מי שמחפש משהו שטרם התגבש ויותר אותנטי.