תנו צ'אנס לטראנס: לרקוד ולכתוב

שנות הזוהר של תרבות הטראנס חלפו להן, אם כי עדייןפה ושם עולים נצנוצים. מכאן שעבר מספיק זמן כדי לנסות לבחון את התופעה ולהבין את משמעותה, הן בהקשר מקומי והן בהקשר גלובאלי. מדפי הספרים שלנו דלילים עד כאב בכל הנוגע לתרבות הטראנס ובכלל לסצנות מוזיקליות. אפשר לציין את "לא מה שהיה פעם" שערכו ניב הדס ורוב אייל על תרבות המועדונים בארץ, ואת "לרקוד עם דמעות בעיניים" של ניסן שור שהיה הראשון שכתב על הטראנס ברצינות.

• רב בלש עם ד"ש מהסבנטיז
• פנחס שדה: האיש שרצה להיות אוטוביוגרפיה
• שירות הביטחון הספרותי של איאן מקיואן
  

אבל בניגוד לאירופה, אמנם היו לנו טראנס ומועדונים והווי וצווי משטרה ושמרנות ממסדית, אבל לא היתה לנו ספרות. באותן שנים מדוברות צמחו בעיקר בבריטניה ובגרמניה סופרים שכונו "הדור הכימי", והביאו את ההווי המיוחד של הרייבים והמועדונים דרך ספרות קצבית, שטחית ברוב המקרים, אבל אותנטית ומעניינת - כזו שהלכה יד ביד עם התופעה, וכתבה מתוכה בזמן אמת. ארווין וולש הבריטי (מחבר "טריינספוטינג") הוא אולי הנציג הכי בולט שלה. רוב הכותבים האלו, אגב, התאדו, התברגנו או פשוט נבלו.

"טראנסמישן". איפה ישנן עוד מסיבות כמו בשנות ה-90

"טראנסמישן", ספרה של אלינור כרמי, הוא ניסיון מעניין להשאיר חותם על התקופה ההיא. דומה שהכותבת חשה "חוב היסטורי" שניקר בתוכה, להעלות את הדברים על הכתב, ובכך אולי לתת לתרבות הזו את המקום הראוי לה בין דפי ההיסטוריה הבלתי נגמרים. "מטרתי לשנות את מאזן הכוחות ולהביא לאור הזרקורים היסטוריה שהוחבאה באפלה למשך פרק זמן ארוך מדי".

מהיחידה אל המסיבה

כרמי אכן עשתה עבודת תחקיר מרשימה. דומה שהיא פתחה כל עיתון וכל מאמר, וכן קראה כל ספר ורפרנס שעשוי היה להועיל לה, והיא אכן מוצאת את ההקשרים המעניינים כדי להוות עוגן יציב עבור הנרטיב שלה. שרטוט הנרטיב הוא בעצם מעשה הכתיבה שלה, שלטענתה, בניגוד לסצנות אחרות, יוצר על ידי מי שהיא קוראת להם "המחדשים" - מעין מתווכי וסוכני תרבות, שבניגוד למקרים קודמים, לא נמנו על מוקדי הכוח של התעשייה.

הם לא עבדו בעיתונים בתפוצה רצינית, בתחנות רדיו או בחברות תקליטים. הם היו די-ג'ייז, אנשי מסיבות, מפיקים וכדומה, שכמו נוודים מדופלמים חיו על הציר שבין גואה לתל אביב, עוד לפני עידן האינטרנט, והפיצו את תרבותם מפה לפה.

הספר מראה כיצד המדיה התייחסה לתרבות החדשה. הרי ידוע שגם סצנות אחרות בתרבות המקומית נקשרו לא פעם עם סמים ועבריינות, אבל משום מה במקרה הנ"ל, האצבע היתה קלה על ההדק. היה משהו בסצנה הזו שהרתיע את הבורגנות הישראלית. אלו לא רק הסמים, אלא כנראה איזו כפירה בקודים מאוד בסיסיים של המציאות. בהקשר הזה בהחלט ניתן לרפרר לתרבות הנגד של שנות ה-60, רפרור אותו כרמי דווקא נמנעת מלעשות (וגם לעוד תנועות בעלות מאפיינים דומים במאה ה-20).

גם ילדי הפרחים הביאו עמם מסיבות המוניות, סמים מסוג מאוד מסוים, מוסיקה חדשנית (ובמקרה הנ"ל, גם ספרות חדשנית ומפליאה) ואגרוף למבע המעונב של השמרנות. כמובן, יש המון הבדלים, והראשון הוא שילדי הפרחים הביאו עמם אג'נדה פוליטית חברתית מאוד ברורה.

לתרבות הטראנס, ככל הנראה, לא היתה שום אג'נדה שכזו, וגם לא היו לה דוברים כריזמטיים ואינטלקטואלים, כאלו שיגידו שיש בה יותר מכמה אנשים שאוהבים לרקוד כאיזה אקט אנטי-קפיטליסטי. נכון, כמו המון סצנות היא באה למרוד, היא באה לצאת כנגד המקובעות, לברוח למקום בו שהממסד והבורגנות לא יכולים להגיע אליו, ולייצר טריטוריה חלופית. בכך היא דומה לרוב התנועות האמנותיות-תרבותיות.

כרמי מנסה לפצח את המשמעות האמנותית-מוזיקלית של התרבות הזו - כי אין מה לעשות, אם מחפשים איזשהי מורשת, איזשהו תיעוד אמנותי, זו בעיקר המוזיקה - והאופן בו היא בכל זאת היתה חדשנית.

בעיקר המעבר מלהקה אורגנית לסימפולי מחשב ולדי ג'יי. במעט המקרים הללו היא מדברת על מה שהיא בכל זאת שידרה: על החיבור לטבע, על המרחבים, על הצורך להיות שמח. גם כאן, כרמי תופסת את עמדת ההיסטוריונית, לא המנתחת, ונותנת בספר המון ציטוטים ומקום לאותם מחדשים, לאותם אנשי מסיבות ומפיקים.

הציטוטים הללו מוסיפים משהו חי ותוסס לספר, אבל לעתים הם פשוט מייגעים, ולא פעם גם עילגים וקלישאתיים. הדבר מקבע את העובדה שהדגש של כרמי הוא על האישי, האנושי, ולא על התרבותי-אמנותי. כאמור, כל העיסוק במוזיקה ובמשמעות שלה נותר מעט סתום.

יחד עם זאת, בכל זאת קיים ב"טראנסמישן" ניתוח מרתק בהקשר המקומי, כשכרמי מראה איך המחדשים בעצם העתיקו קוד חברתי שאותו למדו בצבא. היא מציגה מחקרים שמראים כי רוב אנשי הטראנס היו יוצאי יחידות קרביות, חלקם הגדול באו מהנח"ל, וכבר שם, אפילו עוד לפני, אפילו בתנועות הנוער הנוראיות, הם כבר פיתחו את העקרונות, את הקודקס של ההווי הטראנסי, שהוא אולי אוניברסלי, אבל גם מקומי, ואפילו לאומני.

סך הכל, "טראנסמישן" הוא ספר חשוב מבחינה סוציולוגית, וגם תיעוד חשוב, אבל לא פעם עולה ממנו תחושה שהוא נכתב רק עבור החבר'ה של המסיבות, כדי לתת להם מזכרת מעידן שכבר לא היה, ופחות בעבור אמירה תרבותית, מעמיקה ורצינית יותר.

"טראנסמישן - תרבות הטראנס בישראל 1989-1999", מאת אלינור כרמי. הוצאת רסלינג, 221 עמ'.