"ילדה חכמה": סיפור לציון יום השואה הבינלאומי

ילדה חכמה

נדמה היה לי ששמעתי רעש במדרגות למטה. רעש קל, אבל אני ידעתי: אסור לחכות אפילו רגע. תפסתי את התינוקת ואת השמיכה הקטנה שלה ורציתי להיכנס למחבוא שמאחורי הארון.

הפניתי את הראש לכאן ולכאן לראות אם יש סימנים שיסגירו את שהותנו בחדר, ואז ראיתי את שִׁימוֹן, יושב ליד השולחן וראשו על ידיו. לא רציתי להשמיע קול. הרחש במדרגות למטה נשמע מפעם לפעם, ואני הייתי בטוחה שהם באים. בידי הפנויה תפסתי את שימון בשרוול מעילו וכשהרים את עיניו סימנתי לו בראשי לכיוון המחבוא.

אבל שימון לא קם. משכתי קצת, בכעס, ולבסוף נכנסנו כולנו לגומחה שמאחורי הארון. הוא הפעיל את המנגנון והארון הסתובב על הציר שלו וסגר עלינו. בצדה הפנימי של הגומחה יצא מן הקיר מעין מדף צר, ששימש כספסל. שימון היה חיוור ורועד, והוא התיישב על הספסל, השעין את ראשו על הקיר שמאחוריו ועצם את עיניו.

התינוקת הייתה קטנה מאוד, אבל כבדה בידי כמו המוות. התבוננתי בפניה החיוורים. היא נשמה בקולות חרחור והעיניים הענקיות שלה הביטו בי בלי להרפות. הם ישמעו את החרחורים, חשבתי. הצעדים החרישיים הלכו והתקרבו במעלה המדרגות. גם אני התיישבתי על הספסל והנחתי את התינוקת על הברכיים שלי. תפסתי את השמיכה הקטנה שלה וכיסיתי את פניה. השתררה דממה. בסוף משכתי קצת למטה. כיסיתי את הפה שלה, אבל האף נשאר גלוי והעיניים הענקיות הביטו בי והביטו ולא הרפו. החזקתי את השמיכה חזק על הפה שלה והחרחורים לא נשמעו.

שימון ישב בעיניים עצומות. הוא לא היה כאן, אתי. אני הייתי לבד. אני והעיניים הענקיות שלה, והיד שלי שמחזיקה את השמיכה על פיה. לא יכולתי לחבק אותה, רק החזקתי ככה שהיא לא תיפול לי ולא תתחיל לבכות.

הצעדים נכנסו לחדר, בשקט. מישהו הסתובב וחיפש, עוד ועוד, ולבסוף החליט שאין כאן כלום והלך. צעדיו על המדרגות היו כבדים קצת יותר מקודם. אחרי שעבר עוד הרבה מאוד זמן חשבתי שכבר בטוח לצאת.

נגעתי בכתפו של שימון והוא פקח את עיניו והביט בי. גם העיניים שלו היו ענקיות, כמו של התינוקת, ואני לא יכולתי לסבול איך שהוא מביט בי. שימון, אמרתי, אפשר כבר לפתוח ולצאת. השמיכה הקטנה נשמטה מפניה של התינוקת והחרחורים שוב נשמעו.

שימון קם ופתח את המחבוא וחזרנו אל החדר. הוא התיישב ואני שמתי את התינוקת על ברכיו. תחזיק, אמרתי, אני אמזוג קצת תה. נשתה קצת תה. אני רק רציתי להיפטר מהמשא הכבד כל כך שהחזקתי בזרועותי. אני לבדי הייתי יכולה לברוח ולהתחבא הרבה יותר טוב.

שימון הביט בתינוקת. איזה ילדה חכמה, הוא אמר, לא בכתה. כל כך קטנה, רק תינוקת, אבל כבר מבינה שאסור לבכות. הוא ליטף אותה על ראשה ואחר כך הניח אותה על ערימת שמיכות שגרר והוציא מהארון וכיסה אותה בשמיכה הקטנה שלה. שתישן, הוא אמר. הוא שתה קצת מהתה הקר ואחר כך שוב הניח את ראשו על ידיו, על השולחן. הוא שתק ואני שתקתי והתינוקת ישנה.

למחרת, השכם בבוקר, יצאתי לחפש לנו מחבוא חדש. המקום הזה כבר לא היה בטוח.

סיפור זה לקוח מתוך הספר "מחבואים", מאת שרקה ספן: אסופת סיפורים אודות אנשים וילדים, שבכל זמן ובכל מקום כלואים ונחבאים בתוך מצוקות, בדידות ותחושת אחֵרוּת וניכּוּר בסביבתם. שם אין "רואים" אותם ואת הצורך הנואש שלהם להשתייך. השואה, שהיא הרקע לחלק גדול מן הסיפורים, היא המצב הזה בצורתו האפלה ביותר - זמן שבו שנאת האחר, האטימות והרוע היו בגדר הנורמה.

"מחבואים", מאת שרקה ספן. הוצאת זק. 112 עמ'.