"דבר מצחיק קרה", ואנחנו נכריח אתכם לצחוק
ההפקה המוזיקלית החדשה של תיאטרון הקאמרי ל"דבר מצחיק קרה..." היא לא יותר מקומדית שווקים מיותרת ויקרה להחריד - שמנסה לעשות שמח, להסביר את הכוונה, ולחבוט בקלאסיקות. באחרון היא דווקא מצליחה
למה? זו אולי השאלה המרכזית שעוֹלֲה כשהמסך יורד על "דבר מצחיק קרה...", ההפקה המוזיקלית החדשה של תיאטרון הקאמרי בבימויו של עמרי ניצן. למה לתת ללהקת שחקנים מצוינת להתבזות בתפקידים שאינם מכבדים את כישרונם? למה לבזבז את זמנו של הקהל על הצגה שערכה התזונתי אפס? למה לבזבז יותר מ-2 מיליון שקלים וחודשים בחדרי חזרות, על מה שאפשר היה לכנות בפשטות "קומדיית שווקים" רעשנית ומיותרת?
את השירים, שזכו להערכה פושרת בראשית שנות השישים, כתב והלחין סטיבן זונדהיים. על הנוסח העברי חתום אלי ביז'אווי שעשה כמיטב יכולתו. "זו לא הצגה רגילה, זו מסיבה", יגדיר לכם שלמה בראבא, בדמותו של פסאודולוס, עבד תחמן ושואף חירות, את הלוקיישן והאווירה.
אם הוא אומר, מי אתם שתתווכחו? ואם כבר מסיבה, אי אפשר בלי הפעלת קהל אז שירו ביחד: "לטרגדיות די, קומדיה רבותי!". הנה כי כן, לא מעט משפטים מתוך שיר הפתיחה יכולים היו באופן אירוני לשרת כהלכה גם את דבר הביקורת: "ערב אידיוטי, ערב נוירוטי... ערב ששוכחים בפואיה.. ערב בלי 'איזם' ובלי איכותיזם... ערב ללא משקל...". כל מילה נוספת מיותרת.
"הפוך על הפוך" יקראו המסנגרים לתוצר הבימתי המדולדל הזה. שיהיה. האמת, אין שום דבר מצחיק בשימוש ליצני בשחקנים גדולים כמו איתי טיראן שמעופפים כאקרובטים, מדגמנים סטריאוטיפ של הומואיות נוירוטית עלובה, מדדים על עקבים, לבושים בשמלת אישה ומשרבבים שפתיים העיקר כדי לגרום לכם לצחוק. זה גורם בעיקר אי נחת.
אין שום דבר מצחיק בלגרום לעזרא דגן, פנטומימאי בחסד ושחקן נפלא, לחצות במה פעם אחר פעם, בתפקיד שהוא לא יותר מקוריוז. יש משהו עצוב בבחירה הקלה כל כך להחזיר שחקנים ענקיים כמו גדי יגיל ושלמה בראבא לאזורי הנוחות שלהם ולתפקידים שגילמו כבר במאה הקודמת: האחד - מאכֶער רומני, השני - שלמה בראבא.
רמי ברוך בעוד תפקיד של שוביניסט זחוח. עירית קפלן בעוד תפקיד של שמנה צעקנית. רונה לי שמעון בעוד תפקיד של רגליים ארוכות. זו לא אשמתם - כל אחד מהם צריך להתפרנס, אבל לכל אחד מהם, מגיע יותר. ואגב, להשתמש בקיי לונג, מלכת דראג ישראלית, בתפקיד זונה ארוכת רגליים, זה לא רק זול, זה נמוך, ציני ובטעם רע.
ואם בסטריאוטיפים, הומופוביה ושחקנים שמגיע להם יותר עסקינן, בהחלט לא ברור מדוע עידו רוזנברג, בתפקיד נער עדין נפש שמתאהב בקורטיזאנה יפה ומטומטמת, חייב להיארז דווקא בגרסה הנשית של הנסיך הקטן. הוא פורט בנבל ורוקד בלט (לא רע בכלל) - רק דגל הגאווה חסר כדי להשלים את התמונה למי שפספס. וכן, גם רוזנברג שווה יותר.
אם יש הבזקי אור מהבהבים בקצה המנהרה הם יושבים על השפיץ של אסף פריינטא שחוזר לבמה אחרי יותר מדי זמן של היעדרות. בתפקיד גנרל כובש ארצות ונשים, זן מפואר של נרקיס שמשוכנע שהוא מתת-אל למין הנשי ובכלל, פריינטא הולך יד ביד עם קווי המתאר של הקריקטורה הגברית שהוא מייצג. זה תפקיד נהדר שנותן לו על הדרך גם הזדמנות מצוינת להשמיע את קול הבריטון המצוין שלו. גם העבודה של הכוריאוגרף, צ'ט ווקר, ראויה לטפיחה על השכם, אם כי יש בה לא מעט ציטוטים מעבודות קודמות. עולה השאלה האם בעידן של הידוק חגורה, באמת מתבקש לייבא לישראל לטובת ההפקה ובמחיר לא מבוטל, כוריאוגרף מחו"ל במקום להשתמש בכוחות המקומיים.
מכל הבא ליד יש בהפקה הזו: לוליינים, אקרובטים, נערות גומי, חרמנים וזונות. קצת קריצות לשירים ארצישראליים מוכרים כדי לחמם לכם את הלב, קצת מקצבים בסגנון שקטק ש"הושאלו" ממחזות זמר אחרים בארץ, הרבה מהומה על לא מאומה, והעיקר - פאוזות מתוזמרות כהלכה שישאירו מקום למחיאות הכפיים. אחרי הכל, זו בכל זאת מסיבה כפי שהוסבר בהתחלה. כך או כך, עדיין נשארת השאלה: למה?
