שמים תמונה שלה בבגד-ים בפייס? השתגעתם!
תמונות תמימה של ילדונת כשהישבן שלה מבצבץ מבעד לתחתוניה, פעוט עירום על שפת הים או סתם סרטון תמים של פעוטה משתכשכת באמבט כשגופה חשוף לעיני המתבונן. לא, לא מדובר על אתר שמיועד לפדופילים, אלא בתמונות שיותר מדי הורים מעלים לרשת. דפנה תייר מתעצבנת ותוהה: איפה שיקול הדעת שלכם?
אתייחס לשתי תופעות שמשכו את תשומת לבי לאחרונה, שונות זו מזו ובכל זאת, לשתיהן מכנה משותף: שיקול דעת תמוה, אם לא בעייתי, של הורים. מדובר בשני אופנים (האחד וירטואלי, השני ממשי) לא הכרחיים, בהם הורים שולחים את ילדיהם לעולם במה שנדמה כשיקול דעת לא אחראי דיו, תוך כדי שהם מאבדים באופנים אלה את יכולתם לשמור ולהגן על ילדיהם, ואף חושפים אותם לסכנות מיותרות.
<<כל החדשות, הטורים, המדריכים והכתבות בעמוד הפייסבוק של ynet הורים >>
עוד כתבות של דפנה תייר בערוץ הורים :
אל תרוצו מהגן לחוג: מה ילדים באמת צריכים אחה"צ?
הילד שלכם נסיך? אל תתפלאו שהפכתם למשרתים
אבא, ילד הוא לא רק עוד משימה לבצע
מעלים תמונות של הילדים - מבלי לחשוב לאן הן יגיעו
הפיד בפייסבוק שלנו מלא בתמונות ובסרטונים של ילדים. אנחנו לא מכירים חלק גדול מהם, ולמען האמת לעתים קרובות אנחנו גם לא מכירים את הוריהם, על אף שהם "חברים" שלנו. אני מתבוננת בתופעה של העלאת תמונות ילדים לרשת, תוהה לגביה ולא ממש מצליחה להסתגל אליה, כנראה כפי שמעולם לא הבנתי הבנתי את הצורך של אנשים לשלוף מארנקם (וכיום מהסמארטפון שלהם) את תמונות ילדיהם (נכדיהם/אחייניהם) ולכפות על הסובבים אותם התפעלות מנומסת.
להורים יש דחף טבעי ומובן להתגאות בילדיהם. לחלק מההורים יש צורך להלעיט את סביבתם בכל פיפס שהזאטוט הפרטי שלהם עושה. עד כאן - ניחא. אולם ישנן תמונות וסרטונים מסוימים של ילדים שאני חוששת לגבי שיקול דעתו של מי שהעלה אותם לרשת. אלה הם אותם תמונות וסרטונים שחודרים ומפרים את הפרטיות של הילדים. תמונות וסרטונים שמציגים אותם ברגעים המביכים שלהם, או כאלה שתוך שנים ספורות ייתפסו כמביכים על ידי הילדים עצמם שבגרו. הם עדיין אינם מביכים את הילדים בהווה, שכן בהווה מדובר בילדים צעירים שאינם מודעים כלל לכך שקרוביהם עושים כבשלהם בפרטיותם, ללא כל מחשבה שנייה - האם הילד היה מעוניין שככה יציגו אותו קבל עם ועולם.
אך במיוחד צריכות להטריד את מנוחתנו אותן תמונות בהן נראים הילדים מעורטלים במידה כזו או אחרת: טוסיק מבצבץ מבעד תחתוניה של ילדונת, פעוט עירום על שפת הים או כל סרטון תמים של פעוטה משתכשכת באמבט כשגופה חשוף לעיני המתבונן.
הצגת תמונת הילד לעיני האנשים ש"לידך" ברשת אולי עונה על אותו הצורך של הצגת תמונה לעיני האדם שלידך, אך האמת היא שחייבים לזכור את השוני המהותי: כשאנו מעלים את תמונת הילד לרשת אנחנו מאבדים לעד את יכולתנו לשלוט על מי יצפה בתמונה. התמונה נמצאת שם עכשיו לכל מי שיחפוץ לשזוף בעיניו הלא תמימות את גופם של הילדים. היא נמצאת שם לתמיד - גם כשהילדים יגדלו וממש לא יאהבו את העובדה שהוצגו באופן חושפני שכזה לעיני העולם.
נכון, ההורה האוהב והגאה העלה את התמונה לרשת באופן התמים ביותר, אך יש תמונות שצריכות להישאר בחזקת הפרט ושהאינטרנט איננו המקום עבורן. לצערנו ישנם ברשת מי שאורבים, כציידים לטרף קל, לתצוגה זו של פעוטות וילדים חשופים.
על ההורה האחריות להפעיל את שיקול דעתו ולמנוע את ההתרחשות הלא רצויה הזו.
מי נתן להם רישיון? אף אחד!
האם גם אתם כבר זכיתם לפגוש על הכבישים ועל המדרכות את כלי הרכב, הצצים להם כפטריות אחרי הגשם - הלא הם האופניים והקורקינטים החשמליים? בסביבת בתי הספר התיכוניים (ואף בסביבת חטיבות הביניים) אי אפשר לפספס אותם.
על הדו-גלגליים החשמליים האלה רוכבים-נוהגים בני עשרה (ביניהם ילדים רבים מתחת לגיל 14 - הגיל המותר על פי החוק) כשעל פניהם ארשת זחיחות. ומדוע שלא יהיו מבסוטים? החיים יפים כשאפשר לעבור אותם במהירות של 20, 30, 40 קמ"ש. החיים יפים כשלא צריך להתאמץ, חס ושלום, וללכת ברגל לבית הספר. כשאפשר להרכיב את החבר/ה ולשעוט ביחד מול עיניהם המקנאות של החברים הלא ממונעים. כשאפשר לזלזל בכל חוקי התנועה, לקפוץ ולעבור מהכביש למדרכה וחוזר חלילה וזאת, כמובן, ללא זכר לקסדה על הראש (שמא תיפגע תדמית ה'קול').
העובדה שגופי החקיקה והאכיפה נמצאים באיחור מאחורי המתרחש - זו שערוריה, לצערינו מהסוג המוכר בארצינו הקטנטונת. כנראה מישהו שם למעלה יתעורר רק אחרי שחס וחלילה תתרחש איזו תאונה. אבל מה עובר בראשם של ההורים שקונים ומאפשרים לילדיהם לרכב על רכבים מועדי פורענות אלו? כמה מההורים טרחו ולימדו ושיננו עם ילדיהם את חוקי התנועה הרלוונטיים, ליוו אותם, צפו בהם רוכבים ודאגו להיווכח שילדיהם באמת שומרים על כללי התנועה והבטיחות?
לא פעם כשניצפה ילד ממונע שכזה מסכן את עצמו ואת הזולת עולה השאלה - האם להורים שלו יש מושג שככה הוא נוהג? האם סביר שהם יודעים שרכיבתו כה מסוכנת ובכל זאת הם מאפשרים לו להמשיך ולרכוב כך? פשוט לא נתפס ולא הגיוני שהורה אוהב מאפשר לילדו לסכן את עצמו (ואחרים) באופן שכזה.
איזה שיקול דעת הפעילו ההורים כשהחליטו שכלי התעבורה הזה הוא בדיוק מה שחסר לילדם?
יש לשער שהמניעים לכך מגוונים: מרצון להשתייך לסטטוס מסויים ועד אי יכולתם של ההורים לעמוד בלחץ דרישות הילד. ממחשבה שזה יחסוך להם את טירחת הסעת הילד ממקום למקום ועד לנטייה לפנק ולחסוך לילד את המאמץ הרב הכרוך בהליכה קצרה או את אי הנעימות שבנסיעה באוטובוס.
יתכן שהמניעים הם אחרים, אולי אפילו הגיוניים. ועם זאת עולה השאלה: איזו סיבה מצדיקה את הצבתו של ילדך בסיכון שכזה? כשאין דין ואין דיין (ולמען האמת, גם כשיש) מונחת קודם כל על ההורה האחריות לשלומו ולביטחונו של ילדו הפרטי.
מתבקש שגופי החקיקה והאכיפה יפעלו ובהקדם, אך לצד זה נדרש מההורה להפעיל את שיקול דעתו ולמנוע את התאונה (חס ושלום) בטרם קרתה!
לסיכום הדברים: על שתי ההתנהלויות הללו של ההורים ניתן לומר - סוף מעשה במחשבה תחילה!
הכותבת היא יועצת חינוכית-התפתחותית M.A, עוסקת בהדרכת הורים, טיפול CBT ואימון. מחברת הספר "הורות מובילה - בניית סמכות הורית בגיל הרך ". לעמוד הפייסבוק של דפנה לחצו כאן
