שישה פיגועים ביום: פרק ב"24" של השב"כ
המחבל המתאבד יצא, ועכשיו האנשים שלנו הם הטיל "חץ" שצריך להפיל אותו. על מה אתה חושב כשאתה יודע שהטרוריסט שתתפוס יוכל לפוצץ עצמו עליך? קטע מצמרר שלא שודר בסרט "שומרי הסף", ומופיע בספר החדש
יובל דיסקין: אני אתן לך סיפור קונקרטי. במרס 2006 יוצא מחבל מתאבד מאזור ג'נין והוא מתחיל לנוע כשהוא חוצה את כל הגדה המערבית, מגיע למה שאנחנו קוראים "עוטף ירושלים", חוצה את עוטף ירושלים ומתחיל לנוע לצומת הצֶ'ק פּוֹסט ביציאה הצפונית של חיפה, ובעצם הוא אמור להתאבד שם. אנחנו מקבלים טיפין טיפין את המידע הזה ומתחילים להבין שקודם כל יצא מישהו עם כוונות רעות מאוד מאזור ג'נין, ושהוא מתחיל לנוע דרומה בגדה. למה דרומה דווקא? משום שיש באותה עת את הגדר, מרחב החיץ לא אִפשר לו לצאת מאזור ג'נין בדרך הקצרה לצומת הצ'ק פוסט ואז האזור שהיה יותר חדיר היה האזור של עוטף ירושלים.
הוא נע לכיוון עוטף ירושלים, שם יש כל מיני דרכים לעקוף את המחסומים באמצעות מסיעי שב"חים, שוהים בלתי חוקיים. אנחנו מבינים שמישהו כזה נע, אבל כיוון שאנחנו היינו אחרי תקופה של שקט יחסִי בפיגועים הללו, היינו קצת "חלודים", ובין התובנה המודיעינית שלנו לבין הפעולה המבצעית היה פער. והמחבל כבר הגיע לעוטף ירושלים והתחיל לנוע דרך כביש 1. הוא יורד לכיוון אזור שעלבים. אנחנו קצת לפני זה הקפצנו את יחידת המבצעים שלנו עם צוות של הימ"מ. אנחנו עובדים בעצם כמו יחידה אחת, ויחד הם טיפלו כבר בעשרות רבות של מקרים כאלה בעבר. בעצם אנחנו מנסים לאתר את הרכב שבו המתאבד הזה נע כרגע. מבחינתנו זה טיל מונחה שעכשיו נוסע ליעד שלו ואנחנו חייבים ליירט אותו. אם תרצה, הטיל "חץ" שצריך להפיל אותו זה אותו צוות של יחידת המבצעים עם הימ"מ. בסופו של דבר אנחנו מגיעים לשעלבים, עשינו שם איזשהו מחסום ומתחילים לסרוק שם את המכוניות.
אבי דיכטר: עכשיו אתה צריך לעבור בין מכונית למכונית בשביל לאפיין אותו. ותבין, מי שעושה את זה מהלוחמים, ולא חשוב אם זה לוחמי שב"כ או לוחמי ימ"מ או שוטרים, יודע שכשהוא יגיע למחבל, המחבל יפוצץ את עצמו. הרי הוא בדרך לפיגוע התאבדות, מה אכפת לו לפוצץ את עצמו, במקום ביעד, בפקק? אם יש קצת מידע יותר מדויק, אתה מתחיל לקבל אותו. אומרים לך: "שמע, הוא עם חולצה אדומה". אתה פתאום יודע לחפש משהו יותר ספציפי. אתה מנסה לחפש רכב שאתה יודע מראש שנוסעים בו ערבים. ובסוף אתה מגיע לרכב. אתה יודע שהוא נמצא ברכב הזה. מה אתה עושה עכשיו? אתה רואה את האנשים מנסים רגע לנתק בין מה הם יודעים שעומד לקרות להם, לבין מה יקרה אם הם לא יֵלכו לרכב הזה.
מה עובר ללוחם כזה בראש? המציאות הזו של עיסוק ב"פצצות מתקתקות", שמע, אתה רץ לתוך האירוע, אתה יודע שזו "פצצה מתקתקת", ואתה יודע שאתה עלול לשלם בחייך. לפעמים זה מצמרר, ברור. אתה לא יודע לומר בוודאות מהן הנסיבות. האם הוא עם חגורה עליו, יפעיל, לא יפעיל.
דיסקין: תראה, החבר'ה ביחידה הזאת הם מאוד איכותיים, ואני חושב גם שתוך כדי המבצע אין לך יותר מדי זמן לחשוב, לפחד אפילו. אתה מפחד בין המבצעים. כשאתה בתוך המבצע לדעתי אין לך יותר מדי זמן לחשוב.
והיה לנו יותר ממקרה אחד כזה. למשל, הסיפור של המחבל מאזור ג'נין שהיתה לו חברה יהודייה רוסייה, ששׂמוּ את המטען בקיוסק באלנבי. ניהלנו אחריו מרדף, הבנו שהוא חוזר מתל אביב לאזור ג'נין דרך ואדי עַרָה, ואנחנו רודפים אחריו שם ובסוף מצליחים לבודד כמה כלי רכב, ואנשי יחידת המבצעים שלנו ניהלו שם מרדף שאני לא חושב שבסרטי מתח ראו הרבה מרדפים כאלה, מבחינת הסיכונים שהם לקחו בדרך, עד שהם הצליחו להקדים ולחסום את המתאבד, ואז החבר'ה ניגשו והתחילו לסרוק את המכוניות. שתבין, אתה סורק מכונית שיש בה מחבל מתאבד, שיכול מאוד להיות שאתה תפתח את הדלת והוא לוחץ על המתג באותו רגע ומתרומם, ואתה הלכת איתו. ואז הגיע אחד החבר'ה שלנו, אחד המפקדים שם, ודחף את הראש לרכב והמחבל לקח אקדח שהיה לו וירה במטען בשביל להפעיל אותו ופוצץ את המטען. האיש שלנו למרבה המזל לא נהרג, משום שהוא רק דחף את הראש פנימה ולא נכנס עם כל הגוף לרכב. הוא נפגע, אבל פגיעה קלה יחסית. זה באמת להכניס את הראש ללוע הארי.
בהמשך שכללנו את הכלים והשיטות בשביל לצמצם את הסיכונים לכוח. אפשר לכתוב הרבה סיפורי מתח מהדברים האלה. גם סיפורים קשים מאוד מהדברים האלה.
מדברים עם האנשים של המבצעים?
דיסקין: כן. אנחנו מדברים איתם. אני דיברתי איתם לא מעט באותן שנים קשות. כמות המבצעים בכלל שעשינו באותן שנים היתה מאוד גדולה. אנשים צוברים גם עייפות פיזית וגם עייפות נפשית. הרבה מאוד מתחים. בסוף אין מה לעשות, אנחנו בני אדם ואנשים נשחקים מהעניין הזה. אין לי ספק שאנשים אצלנו ובמערכות אחרות שילמו ואולי משלמים מחיר גם בהווה על התקופות האלה, בני אדם בסופו של דבר לא יכולים להעביר דברים כאלה לידם, אלא אם כן הם לא בני אדם.
במקרה של שעלבים, באחת המכוניות הצלחנו לאתר באמת את המחבל המתאבד עם חגורת הנפץ או תיק הנפץ, אני לא זוכר כרגע מה בדיוק הוא נשא, אבל מובן שהדרמה הזאת הסעירה את התקשורת במדינת ישראל ומחאו לשב"כ כפיים ואף קשרו לנו הרבה כתרים. זה היה נורא נחמד לקרוא את זה בעיתונים, אבל בארגון הנחיתי לקיים תחקיר מאוד נוקב, משום שמבחינתנו היינו צריכים לבלום אותו הרבה לפני שהוא נכנס לשטח מדינת ישראל. וזה שעצרנו אותו בדקה התשעים בשעלבים, תפסנו את זה ככישלון שלנו. לא כהצלחה. בוא נניח שאותו מתאבד, במקום לפנות לכביש 1, היה אומר - רגע, בשביל מה לנסוע עד הצ'ק פוסט בחיפה? אני אכנס פה לירושלים ואתפוצץ ברחוב המלך ג'ורג', בדיוק במרכז העיר... לא היינו מצליחים למנוע את הפיגוע.
הציבור, מבחינתו, מה יותר דרמטי מבחורינו הטובים מהשב"כ והימ"מ שתופסים מחבל לפני שהוא הגיע ליעד? הם באמת בחורינו הטובים מהשב"כ ומהימ"מ והם אכן עשו עבודה פנטסטית, רק שהיינו צריכים לעשות אותה חמישים קילומטר לפני כן. וזה לא הבעיה של אותם בחורינו הטובים, אלא שלנו, של מקבלי ההחלטות בארגון, שהיינו "חלודים" קצת כאמור ולקח לנו יותר מדי זמן לקבל את ההחלטה להקפיץ את הצוות המיוחד שלנו, ולנקוט את כל הפעולות שהיינו צריכים. לכן, בהרבה קורסי ניהול, אני גם אומר לאנשים בשירות: "אל תאמינו למה שכותבים עליכם בעיתונים. תאמינו למה שאתם יודעים על עצמכם באמת."
מה עובר בראש כששומעים שמחבל עם חגורה וחומר נפץ יוצא לדרכו?
אני אפתיע אותך, אלה לא הקטעים הקשים באמת בחיים שלנו. זאת אומרת, אתה כל כך עם אדרנלין וכל כך ממוקד במודיעין ובאופרציה ובהחלטות, שזה ה"אקווריוּם" שאנחנו רגילים לשחות בו, ואנחנו מרגישים שם יחסית טוב ונוח. אתה ממוקד, אתה חד, אתה מבין, אתה יודע מה ארגז הכלים שיש לך, אתה יודע אילו פעולות אתה צריך לעשות, אתה מתוח כי אתה רוצה שדברים יקרו ובזמן, ואתה מקווה שחתרת והגעת למגע עם המתאבד או עם המפגע במקום שאתה רוצה. מובן שלפעמים, בדרך, דברים לא בדיוק קורים לפי מה שאתה רוצה, אבל התחושות באות בדרך כלל אחרי זה. אם הצלחת או אם כשלת.
אני לא יודע לתאר את החוויות של כולם. אני יודע לתאר את החוויות שלי. יש לפעמים מעבר מתחושה של התרוממות רוח גבוהה - אם הצלחת באמת במשימה ואתה מבין מה נמנע בעצם באותו רגע - לתחושה של התרוקנות. כאילו יצא לך כל האוויר מהגוף. פתאום אתה מרגיש שאתה יכול להשתחרר, ואז אתה הופך להיות כמו בלון שהוציאו ממנו את האוויר. אתה לא מרגיש כלום. ואם חס וחלילה נכשלנו ואירע פיגוע, והיו לנו גם דברים כאלה לצערי, זו תחושה נוראה. אי אפשר לתאר את האכזבה שלנו, במיוחד במקרים שהיה לנו מודיעין ולמרות הכול לא הצלחנו לעשות את הפעולות. אנשים לוקחים את זה מאוד קשה. בטח מקבלי ההחלטות.
היום הכי קשה שאני זוכר מבחינתי באינתיפאדה השנייה זה היה יום שבבת אחת התמודדנו עם שישה פיגועים, באותו יום במקביל התמודדנו עם שישה צירים, פיגועים שרצו לשטחנו, ביום אחד. ופשוט מחמש בבוקר ועד חצות כמעט ישבנו, חבורה גדולה של אנשים, ופשוט כמו ההולנדים, כל פעם רצנו לסגור את הפִרצה במקום אחר בסכר. דרך אגב, גמרנו את היום הזה בהצלחה מלאה, אבל אני לא זוכר יום כזה מבחינת מה שעברנו באותו יום.
זה יום ששישה פיגועי התאבדות יצאו לדרך?
שישה פיגועים רצו לנו לכיוונים שונים באחד הימים הכי קשים של האינתיפאדה השנייה. אני זוכר בלילה לפני, בוגי היה אז סגן הרמטכ"ל, אני הייתי סגן ראש שירות, ואני זוכר שהזעקתי את בוגי לפה, נפגשנו בחדר הזה. ואמרתי לו: בוגי תקשיב, אלה הדברים שהולכים לקרות. אנחנו רואים פה הצטברות של התראות חמות מאוד, ואנחנו חייבים להיות מוכנים עם הרבה יכולות וכלים ויחידות וכדומה. וישבנו פה וסגרנו ביחד ממש את התוכניות ואיך אנחנו עובדים בזמן אמת ופשוט עשינו גיוס כללי של כל הכלים והיכולות שלנו ושל הצבא, ופשוט בעבודה משותפת מדהימה באותו יום הצלחנו למנוע את זה. אבל זה היה יום באמת מאוד מאוד סוער. זה... אני לא זוכר יום כזה.
איך אפשר לתאר בכלל כזה דבר... רואים את הסדרה "24"... ופה, שישה פיגועים באותו יום.
דיסקין: יש גם קשיים אחרים. כשהייתי סגן ראש שירות בא אלי אחד המפקדים שלנו ביחידת המבצעים, שהשתתף בהרבה מאוד מבצעים בתקופה הזו, וביקש לדבר איתי בארבע עיניים. ואז הוא אמר לי: "שמע יובל, אני נמצא בסיטואציות שמאוד קשה לי איתן.
אנחנו רודפים אחרי מבוקשים עם הרבה דם על הידיים ואנחנו מגיעים בסוף לזה שמחבל כזה נמצא בבית מגורים. לפעמים זה בית עם הרבה קומות. שתיים, שלוש, ארבע, בעיר זה יכול להיות גם יותר. אתה לא תמיד יודע איפה הוא נמצא, באיזו דירה. אתה יודע שהוא חמוש ולעתים אתה יודע שהוא גם עם חגורה או חגורות נפץ איתו. איך מטפלים במצב הזה? איך מתחילים להוציא את האנשים מהבית? ובדרך כלל מבצעים כאלה לא נעשים במשך היום אלא בשעות הקטנות של הלילה, ויורדים זקנים, נשים, מבוגרים, תינוקות ולפעמים לוקח שעות לטפל בכזה אירוע. ופתאום עומדים בצד אנשים ויש להם צרכים, והם רוצים לנוח או רוצים איזושהי פינה ללכת ולהשתין או לעשות דברים אחרים. מרוב שעסקנו בעניין הזה אתה כאילו אוטם את עצמך יותר מדי למה שקורה בצד. לאנשים".
והוא אמר לי: "תשמע, לי זה מפריע התחושה הזאת שאנחנו, מרוב שאנחנו כל יום וכל לילה רצים ועוד פעם ועוד פעם, אנשים מתעייפים ומפסיקים להיות רגישים לעניינים הקטנים. בסוף אני בן אדם. לא משנה אם אני בשב"כ, בצבא, אני בסוף בן אדם. אני מבין למה חשוב לעשות את מה שאנחנו עושים, אבל צריך לגרום לאנשים פה להתעורר במצב הזה". בעקבות זה עשינו סדרה.
שומרי הסף, הוצאת ידיעות משכל (ידיעות ספרים), 376 עמודים
לפנייה לכתב/ת 
