מים, לתת, כשות, שמרים ורכז גבריות

קוראים לה אלכסנדר בלייזר והיא מתוקה-מרה. תומר קמרלינג לא רוצה סתם לפזר סופרלטיבים, אז זה כל מה שהוא יכול לספר לכם כרגע על הבירה החדשה של "בלייזר". כלומר, זה והעובדה שהיא עושה אותך חכם יותר וחזק יותר ויפה יותר

רושם ראשוני אי אפשר לתקן, אבל יש דברים שצריך לפקשש פעם אחת כדי ללמוד מה לא לעשות. למשל, בירה של עיתון.

לפני קצת יותר משלוש שנים ישבנו בפורטר אנד סאנס ברחוב הארבעה בתל אביב, ובהשראת כל הברזים האלה שיש להם שם, קמרלינג שאל למה בעצם אנחנו לא מוציאים בירת בלייזר. משלא נמצאה תשובה והושמעו אי אילו "וואלה" הוחלט שהולכים על זה, ובחורף 2011 הגיע האייל החום שלנו לחנויות.

הוא לא היה רע - גם אתם לא חשבתם שהוא רע, ולראיה הוא היה הבירה הישראלית הנמכרת ביותר ב"דרך היין" בחודש הראשון שלו על המדף - אבל בדיעבד הוא בכל זאת היה פקשוש, ומשתי סיבות: ראשית, ייצרנו מעט מדי ממנו. עד שאנשים שמעו עליו הוא כבר נעלם מהמדפים. שנית ומשמעותית: הוא היה שלנו, אבל הוא לא היה אנחנו.

(צילום: מוטי ויקטור)

האייל החום ההוא היה בירה מאד גברית. זה נשמע כמו הפלצה של קופירייטרים, אבל אשכרה שברנו את הראש ואת הלשון עד ששותפנו הברומאסטר ייצר משהו שענה על הקריטריונים: משקה מריר, חזק, מאתגר. וזה הכל יפה מאוד בשביל מגזין גברים, רק שזה לא נכון למגזין הגברים הזה.

את שתי המילים שמגדירות הכי טוב את הבירה שלנו אנחנו משמיעים כבר שנים לכל כותב שכותב כאן בפעם הראשונה: מר ומתוק, ביטר-סוויט אם אתם מעדיפים את זה בנוכרית. זה מה שאנחנו מחפשים בכתבות שלנו. לא תמיד משיגים את זה, אבל תמיד מחפשים את זה. הנושא משני מהבחינה הזאת. מה שחשוב זה הטעם שנשאר בפה.

עם התובנה המצטברת הזאת מ־12 וחצי שנות עיתון - והאמת, שום דבר מעבר לזה - ישבנו לשתות עם אורי שגיא, הברומאסטר של מבשלת אלכסנדר. אתם בטח מכירים, הרי כבר שלוש שנים היא מייצרת בירת בוטיק ברמה בינלאומית (רק לפני כמה חודשים סיפרנו לכם על הפרס שה"אלכסנדר בלאק" חזרה איתו מגרמניה, ושתבינו, מדובר בגרמניה ההיא שבגרמניה).

(צילום: מוטי ויקטור)

שגיא קלט מיד את הראש שלנו. אבל להגיד "מר ומתוק" זה דבר אחד, ולייצר בירה שבאמת תהיה כזאת זה דבר אחר לגמרי. בעצם, הדבר היחיד שידענו בוודאות עוד לפני שמישהו פתח שק כשות היה שמה בישראל: אלכסנדר בלייזר.

כדי לעשות כאילו אנחנו תורמים משהו לתהליך הגענו למבשלה שבאזור התעשייה בעמק חפר. השעה הייתה כל כך מוקדמת שהיו כמה הורים לתינוקות ששאלו מה נסגר, אבל האמת היא שזה היה כמו לזכות בכרטיס למפעל השוקולד של ווילי וונקה, חוץ מזה שהאומפה לומפה מופיעים רק אחרי הכוס החמישית.

(צילום: מוטי ויקטור)

לפי שהאלכנסדרים התחילו בבישול, תהליך שלא נתאר כאן (כי זה משעמם מוות, לא כי נאסר עלינו. למעשה זה מקרה נדיר של אנחנו יכולים לגלות לכם אבל אז אתם תרצו להרוג אותנו), שגיא סיפר לנו שבבירה שלנו צפונה הפתעה. לראשונה בתולדות המבשלה, שעד היום פנתה לגרמניה בכל פעם שנזקקה לחיטה, הוחלט ללכת לוקאלי ולהשתמש בטאץ' קטן של חיטה כחול־לבן. היא מגיעה משדות הנגב, שם שנשמע קצת כמו אוקסימורון, אבל זה אמיתי לגמרי. עם פרט הטריוויה הזה הוחל בבישול 2,000 ליטר של בירה ישראלית חדשה.

אחרי שלושה שבועות נפגשנו שוב במבשלה כדי לטעום מה יצא. הפעם התיישבנו בפרונט, איפה שמוכרים ושותים אלכסנדר, הרחק מאולם הייצור. על הקיר מולנו התנוסס ציטוט של פרנק זאפה: "זאת לא יכולה להיות ארץ אמיתית אם אין לה בירה וחברת תעופה. זה עוזר אם יש גם איזשהו סוג של נבחרת פוטבול או קצת נשק גרעיני, אבל לכל הפחות צריך בירה". אמן, אמרנו, ואז אמרנו גם "לחיים".

עכשיו אנחנו אמורים לספר לכם איך הבירה, וכאן אנחנו נתקלים בשלוש בעיות. אחת, יש לנו אינטרס שתיקנו אותה והיינו אומרים לכם שהיא פצצה גם אם היה לה טעם של עיתון. שתיים, אנחנו לא אובייקטיביים בקשר לשום דבר שכתוב עליו מבחוץ "בלייזר". שלוש, טעמנו אותה שבוע לפני שהיא סיימה את השהות שלה במיכל.

זה אומר בין השאר שהיה לה ראש קצף עם חתיכת אפרו, פריזורה שהתמתנה מאז ועד שתרכשו את השישייה שלכם. על כל פנים, הנקודה היא שאין שום טעם בזה שנגיד לכם שהיא פצצה.

מה שכן נגיד זה מה שנאמר שוב ושוב סביב השולחן שמתחת למילים של זאפה: וואו, זה בול מה שרצינו. בול מר ומתוק. לא בירה מאיזה ז'אנר ספציפי, לא משהו להתפייט עליו או להתפלסף עליו. 8 אחוזי אלכוהול שמרגישים כמו מקסימום שישה, גוף כל כך חלק שמפתה להשתמש במילה "קרמי", מתחיל מתוק ומסתיים בחיוך מריר. אתם יודעים, כמו מגזין שבשער שלו יש בחורה מטמטמת ביופייה ובסוף שלו יש מדור בדיחות הורס בגריעותו.