דני קרמן: "הקשר בין טוב ומצליח הוא מקרי"
ביחד עם יהודה אטלס, המאייר דני קרמן הביא לעולם את החלונות מהם מציצה דמותו של "הילד הזה הוא אני", שעדיין כובש את לבבות הקוראים הצעירים. לכבוד הוצאת הספר השני בסדרה, "הילדה שאני אוהב", הוא מספר על ההצלחה הגדולה, האיורים שעברו שדרוג ומה שדווקא לא מצויר בסיפור
דני קרמן ויהודה אטלס נולדו לא רחוק זה מזה, בהבדל של שנים ספורות. יהודה אטלס בכלל כתב למגירה את היצירה שתלך איתו יד ביד לאורך שנים, ותלווה גם את כל מדפי ספרי הילדים בישראל: "והילד הזה הוא אני".
אך המפגש בין אטלס לקרמן, אמן גרפי ומאייר מהמובילים בארץ, הוליד את החלונות הידועים שהקיפו את השירים, שכולנו למדנו לאהוב ולדעת בעל פה מרוב הקראות וקריאות. לכבוד ההוצאה המחודשת של הספר השני בסדרה, "הילדה שאני אוהב", אירח אותנו קרמן בחדר עבודתו, עמוס המגירות, הצבעים, השרטוטים והספרים, וגם סיפר לנו על איך הכל התחיל:
הרעיון של איור החלונות הגיע בכלל מחבר משותף, תהליך העבודה על הציורים עובד
דני קרמן נולד בכרכור ב-1940. החל משנות ה-60, מיד לאחר סיום לימודיו בבצלאל, עסק בעיצוב העדלאידות הגדולות בעיר בתל אביב בעבור חג הפורים ועיצב תפאורות לתיאטרון - עד שהחל להתרכז באיור עיתונות ובספרי ילדים. עד כה אייר קרמן למעלה מ-450 ספרים, בעבור הסופרים יהודה אטלס, אפרים סידון, נורית זרחי, נירה הראל ורבים נוספים.
בנוסף פרסם ספרי מסע וטיולים, ספרי בדיחות, וספרים המאגדים את איוריו בעיתונות. מבין הפרסים שבהם זכה: עיטור אנדרסן לספרות ילדים, פרס גוטמן לאיור, פרס סוקולוב לעיתונות, ופרס סטימצקי על "והילד הזה הוא אני".
