מאירות את הדרך: הטיפול בילדים לקויי ראייה

"מאוד קשה להתנתק מהילדים כשהם עוזבים, זה קושי עצום עבורי, כאילו ששולחים אותם אל הלא-נודע. במצבים שכאלה, זה לא משנה לי לאן הילד יגיע. מה שמשנה לי זה שיאהבו אותו ושיקבלו אותו כמו שהוא בכל מקום. שירגיש כמו שהוא מרגיש פה, כי פה מאוד אוהבים אותם כמו שהם, בלי קשר להישגים ולהצלחה (למרות שאנחנו כמובן עובדים על זה באופן שוטף ביומיום). פה אנחנו אוהבים את הילד כמו שהוא. העיקר שיחייך, ישמח, וייהנה, זה באמת הכי חשוב".

חסיה פרידמן (33) היא גננת בגן אלי"ע - ארגון לקידום ילדים עם עוורון ולקויות ראייה. היא הגיעה לעמותה באופן מקרי, כשעשתה טובה והחליפה חברה שנסעה לחופשה של ארבעה ימים באילת. מאז עברו כבר שבע שנים.

בעבר, למדה חסיה חינוך מיוחד והשתלבה כמורה בבי"ס בירושלים לבעלי צרכים מיוחדים בקרב הציבור הדתי והחרדי. כשנולדו ילדיה, עזבה את תחום החינוך המיוחד והמשיכה לעבוד בתחום שונה לגמרי כסוכנת נסיעות. "החלפתי חברה טובה שלי ובאתי לפה בלי שום ציפיות", מספרת חסיה. "בתחילה נכנסתי בקטנה, הייתי סייעת משלימה, ושנה אחרי זה קיבלתי משרה. מה שגורם לי להישאר כאן זה ההבנה שבמקומות אחרים, ועבדתי במקומות אחרים, זה לא כך. העשייה פה, העבודה עצמה, ההווי, הקבלה וההכלה של הצוות, ההקשבה והנתינה, הבית - אני לא יכולה לראות את עצמי לא באה לכאן".

לא מוותרת על אף יום - חסיה פרידמן

"מהעשייה שלי פה נולדים דברים וזה בא לידי ביטוי בהתקדמות של הילדים. לא לכל אחד יש את החיבור הזה לכל ילד, בייחוד כשמדובר בילדים עם צרכים מיוחדים איתם אני נמצאת בכיתה השיקומית. אני אוהבת את כולם ואני מנשקת אותם ומחבקת המון. אני חייבת להרגיש את הילד ואני אוהבת להרגיש שצריכים אותי. כי גם אני צריכה את זה".

אהבה כפולה ומכופלת

זיווה עזריה (52), גם היא גננת באלי"ע והגיעה למקום דרך חברה טובה שסיפרה לה על העמותה. באותו הזמן, לה ולבעלה הייתה חברה גדולה של ביגוד לילדים ולמבוגרים שהם הקימו וניהלו במשך 25 שנה. עם זאת, ולמרות ההצלחה הרבה של החנות שבבעלותם, הרגישה זיווה כי היא לא חשה סיפוק פנימי מהעיסוק המרובה עם הבגדים והכסף, שזה אינו הייעוד שלה בחיים ושזה פשוט לא מאתגר אותה.

ההצטרפות לאלי"ע היתה שינוי דרסטי לשגרה לה היתה רגילה והיא החליטה להתחייב למשך שנה ולראות כיצד היא מסתדרת. היום היא מציינת 12 שנים להיותה חלק ממשפחת אלי"ע.

משנה חיים - זיוה עזריה

"קפצתי למים בשנה ראשונה. דיברתי על העבודה בלי הפסקה ורק רציתי לחוות פה עוד", היא מספרת. "זה סוג של עבודה, שגם אחרי 12 שנה, כשאני מגיעה כל יום הביתה ואפילו לפני שאני נרדמת בלילה, הראש שלי לא מפסיק לחשוב על כל ילד וילד- פעילויות ועשייה, איך לקדם אותם עוד, זאת חשיבה שוטפת".

הילדים, היא אומרת, הם שגרמו לה להישאר כל כך הרבה שנים. היא מוסיפה שאם הייתה עובדת בגן רגיל, ככל הנראה לא היתה עוזבת את העסק שהיה לה. הילדים בהם זיווה מטפלת שונים מילדים רגילים, הם מתקשים בראייה, כך שעובדים איתם על עצמאות, ניידות, תקשורת והכרת הסביבה. "לעבוד עם הילדים פה, במיוחד עם הקשים, ולהפוך אותם לכמעט רגילים, זה נורא נותן לי סיפוק וכל ילד חדש זה אתגר חדש עבורי". היא מאד אוהבת אותם ומציינת שהם "נותנים כפול" מהאהבה שמעניקים להם, ומוסיפה שהצלחה שלהם זה הצלחה שלה.

זיווה מלווה את הילדים עד שהם עוזבים ויוצאים מהגן, היישר לכיתה א'. "כשנפרדים מהילדים זה מאוד קשה לי. ביום הפרידה אני לא נפרדת, אני יוצאת החוצה מרוב שזה קשה לי, הרי גידלתי אותם. אפילו יצא לי לגדל ילד עיוור שגם גידלתי את אחיו הבכור - זה מאוד מרגש לראות אותם ככה כל פעם מחדש, הם כאילו שלי".

העבודה עם הילדים סייעה לה באופן אישי מבחינת השקפה על החיים וכניסה לפרופורציות, היא מספרת. "הכל זה הבל הבלים, הכל מתגמד, אני רואה הורים שבוכים ומתרגשים - זה גורם להעריך באמת את החיים. להיות סבלנית יותר, וותרנית יותר ורגועה הרבה יותר".

צחוק שממלא את הנשמה

חנה יעקב (70) עבדה כאחות במשך 48 שנה, בין השאר בביה"ח תל השומר ובביה"ח השרון, עד שבעלה נפטר. באותם ימים, החליטה שאינה יכולה לשאת עוד את מראות בית החולים בו שכלה את בעלה. היא פרשה והחלה לעבוד כמתנדבת בעמותת אל"יע.

מדי שני ורביעי היא יוצאת מביתה שבפתח תקווה השכם בבוקר, נוסעת באוטובוס, יורדת בתחנה והולכת ברגל עד לסניף העמותה בפתח תקווה. מאז שהתאלמנה ויצאה לפנסיה היא חשה בצורך להתנדב, "זה ממלא את הנשמה", היא אומרת, "וזה מכניסה לי אור ושמחה לחיים". במהלך עבודתה היא עוברת מכיתה לכיתה, משחקת עם הילדים, מאכילה, רוחצת, מחליפה חיתולים ועוזרת למטפלות ולגננות בכל מה שצריך.

בכל בוקר מקבלת את פניה עדן הקטנה - "אחרי העבודה בביה"ח, התרגלתי לקום מאוד מוקדם", היא מספרת. "כשאני מגיעה, תמיד מחכה לי עדן הקטנה, בת שנה וחודשיים. כשהיא רואה אותי היא מחייכת, תמיד שמחה לראות אותי, ואז היא מחבקת את הרגל שלי חזק חזק וצוחקת. תמיד יש לי קצת זמן איכות איתה עד שמגיעים כל שאר הילדים וזה כיף גדול".

עושה טוב על הנשמה - חנה יעקב

"עושה לי טוב לעזור לילדים המתוקים", היא ממשיכה. "הם ילדים שצריכים יותר עזרה ותשומת לב, ואני שמחה להיות שם בשבילם". כל חייה טיפלה חנה באנשים וילדים, ותמיד ידעה כי ברגע שתצא לגמלאות, היא תגיע להתנדב בעמותת אלי"ע. "אפילו הקמתי את המעון שלהם", היא מתגאה. "מלבד הזמן שאני מבלה עם הילדים אני גם נהנית מאוד מהאווירה עם כל המטפלות והמתנדבות. תמיד יש צחוקים, והכרתי חברות רבות".

"אני מתכננת להמשיך ולהתנדב עוד שנים רבות" היא אומרת ומתרגשת. "היה לי קשה להמשיך לעבוד בבית החולים אחרי שבעלי נפטר ולא יכולתי להיות שם יותר. לכן פרשתי מתפקידי כאחות, אבל היה לי חשוב להמשיך לטפל ולעזור. כל עוד אני בריאה, ומסוגלת לעמוד על הרגליים, לעזור לילדים עם קשיים זאת מצווה. אז אני גם מטפלת בהם וגם נהנית".

הצילומים באדיבות עמותת אלי"ע

• עמותת אלי"ע הוקמה בשנת 1982, ומאז היא המסגרת המובילה בישראל לטיפול בילדים בעלי עיוורון ולקויות ראייה. מטרת העמותה היא להכין את הילדים לקראת שילובם במסגרות חינוך רגילות ולקראת חייהם הבוגרים, תוך מתן מענה מקצועי המותאם לצורכי הילדים, הן מהפן הרפואי והן מהפן הנפשי. בימים אלו, רוכשים בעמותה מכונות "ברייל" עבור הילדים. שפת הברייל, היא הדרך של העיוורים לקרוא ולכתוב ולהשתלב בחברה הרגילה. לתרומות לחצו כאן.
• יחסי הציבור לעמותה הם חלק מפרויקט הגמר לתואר של סטודנטים לתקשורת מהמרכז הבינתחומי בהרצליה