בדרך לספיר: "צילה" של יהודית קציר

אבל בארץ-ישראל של ראשית המאה, בין יפו לבאר-שבע ולגדרה ולעזה ולתל-אביב, הולכת והופכת צילה לאשה חופשית ודומיננטית, לאמהּ של שושלת משפחה של נשים חזקות, שהגברים שלידן רכי-לב והססנים. את ילדיה, את "חמשת ענפיה הצעירים, היא נטלה והרכיבה על-גבי כנה של חושחש" - "דוד חנן" - כמו בהרכבה של תפוז, אך בפרדס המשפחה הזה היתה היא מי שהטילה את צילהּ הגדול על כל השושלת המטריארכלית במשך מאה שנים ומעלה, השנים שלאורכן נפרשת הסאגה בת ארבעת הדורות שכתבה קציר.

"צילה". שושלת משפחה של נשים חזקות

צילה כתבה את זיכרונותיה לאורך כארבעים שנה, אבל לא ילדיה, שלהם נועדו המחברות שהשאירה, ולא נכדיה, לא קראו את מה שכתבה. יהודית קציר, הנינה הבכורה, היא הראשונה שקוראת הן את זיכרונותיה של הסבתא-רבתא והן את יומנו של חנן. וקולה השואל, ומבטה המדמיין, הופכים אותה-עצמה לדמות מרכזית של הספר, מול צילה.

חלק ראשון: נדודים 

אודסה, 1902 - תל־אביב, 1930

 1. הרצלייה, קיץ 1960

היא מתעוררת השכם כבכל בוקר, פיה יבש והלב הודף דם אל דופנות הגוף. מה היה בחלום. לאחוז במראות לפני שיישמטו. לפעמים היא שוכחת, פוקחת את עינה הימנית בהרף של ציפייה - לשמאלית החלולה התרגלה לפני עידן־ועידנים - ושוב המסך העכור, בקושי אפשר להבחין באור יום אפרפר. בגן מחַנחנים השרקרקים את שריקותיהם. האחד שואל והאחר משיב. ושוב, צליל עולה וצליל יורד, וחוזר חלילה. ניגון החיזור. שיר השירים אשר לציפורים. אחריהם מתחילים הבולבולים בהמולה גדולה, מתאמצים לגבור בצפצופם איש על רעו, כעסקנים באספת המפלגה.

אחת הנכדות שאלה אותה לא מזמן, "מה את רואה, סבתא, אור? צללים? חפצים גדולים את יכולה לראות?" תבעה לדעת, "אותי את עוד מזהה?" מי זו היתה. אֵלָה, הבת של רות, שבאה לחופשת הקיץ מהפנימייה שלה בלונדון. לפני שנה, כשעמדה לנסוע לשם, באה להיפרד. אז עוד היה ביכולתה להבחין בסילואטות של דמויות וחפצים. היתה שעת בין־ערביים, והיא ביקשה מאֵלָה שתעמוד בחוץ, אל מול השמש הנמוכה, כדי שתראה אותה בפעם האחרונה.

היא לא השלתה את עצמה. דוקטור סינַי, הרופא שלה כבר שלושים־וחמש שנה - לראשונה נפגשו כשהגיע עם אשתו הצעירה לעזה, בשנת עשרים־וארבע, ובמשך הזמן היה לחבר נפש - לקח את ידה בין כפותיו ואמר בצער שמצב הראייה מידרדר במהירות.

"אין מה לעשות, צילה, הרפואה עוד לא התקדמה כדי למצוא פתרון לגלאוקומה".

והיא טפחה על גב ידו ואמרה, "זהו זה, אפרים, בשבילי העולם כבה".

"אני חיה במין ערפל או עשן של שריפה", ניסתה להסביר לילדה, "כמו ים בסתיו, שהוא אפור ובלי שום תנועה. רק בשינה, בחלומות, חוזרים אלי הצבעים והדמויות ואני רואה".

"וכשאת קוראת עם האצבעות את הספרים שדוד חנן מביא לך מהספרייה לעיוורים, את יכולה לדמיין?"

"כשאני קוראת בברייל זה כמו שקוראים רגיל, אני רואה את הדברים בעיני־רוחי, אבל הקריאה מאוד איטית".

לא בנקל למדה את אותיות הברייל. כבר היתה באמצע שנות השבעים לחייה, וכריות אצבעותיה קשות ומחוספסות. חנן ישב על־ידה בכל ערב, הוליך בידו את אצבעותיה על הנקודות הקטנות הבולטות, ובסבלנות אין קץ חזר באוזניה על האותיות, עד שהצטרפו למילים.

"ואת גם יכולה להיזכר בחיים שלך", התיישבה אֵלָה על הרצפה למרגלותיה, "בטח יש לך המון זיכרונות".

"יש די והותר", גיחכה כנגד רצונה, "אם לא אזהר, הם עלולים להטביע אותי. מה הריח הזה", ידה גיששה על פניה של נכדתה. בליטות מאובקות על המצח ועל הלחיים. כתוב שם דבר־מה בברייל, עברה בה מחשבת עִוועים, אולי העתיד של הילדה.

"יותר מדי פודרה את שמה, אֵלינקה, עשו ממך שם גברת מגונדרת".

"זה לַחַצ'קוּנים, להסתיר", רטנה הילדה, "הרי אין לי מה לאכול שם, אין להם ירקות בכלל, כולן אוכלות קידני פַּאי עם ריח מגעיל, ואני יכולה רק גבינה צהובה וביצים, ושוקולד שעושה חצ'קונים. חוּצְמִזֶה, בלונדון כולן שׂמות פודרה. פנים לבנות זה במודה עכשיו".

מה עלה על דעתם לשלוח אותה לפנימייה היקרה הזאת בלונדון, הלוא היתה תמיד פרא־אדם. חשבו ששם יעשו ממנה לֵיידי. בחודשים הראשונים היה לה קשה, כתבה לרות מכתבים בוכיים. עכשיו היא אומרת שטוב לה בפנימייה, הכירה חברות חדשות, וכבר מפטפטת באנגלית. מוטב כך מאשר בבית ברמת־גן, בקלחת המריבות בין ההורים. ספק אם תצליח לשמור על הצמחונות. כשהיתה קטנה נהגה לעבור אחרי בית־הספר ליד האטליז השכונתי ולעמוד בפתח ולצעוק לקצב 'רוצח', עד שיום אחד התרגז, רדף אחריה ותלש מגבה את הילקוט וסירב להחזירו. רות אזרה עוז ונכנסה לאטליז, למרות הקבס שעלה בה למראה העופות הצהבהבים כעוּבּרים מתים, שנתלו בצוואריהם על אנקולים. היא הסבירה לו שהמשפחה כולה צמחונית ומתנגדת לרצח בעלי־חיים, והבטיחה שהמעשה לא יישָׁנה, ומאז נשמרה הפרחחית הקטנה לנפשה והקפידה לחזור מבית־הספר בצד האחר של הרחוב.

היא מתיישבת. ידה מגששת על השידה עד שהיא נתקלת באחת הכוסות. הופכת את העין התותבת אל כף ידה השמאלית ותוחבת אותה למקום הריק, ומרכיבה את המשקפיים. מן הכוס האחרת היא מוציאה את השיניים התותבות. היא לא אוהבת שהנכדים נכנסים לחדר־השינה. הקטנים נבעתים למראה החניכיים שמחייכות אליהם מתוך הכוס, ועוד יותר הם נבהלים מהעין המלאכותית, שלוטשת בהם מבט אטום מן הכוס השנייה. ואילו הנכדים הגדולים מתלוצצים מאחורי גבה. "איפה סבתא?" שמעה פעם אחד מהם מן החצר, והאחר, האִיבֶּער־חֻכֶם, השיב לו, "בחדר־השינה, נותנת עינה בכוס".

שנים־עשר נכדים נולדו להם, כמספר שבטי ישראל, שבע בנות וחמישה בנים. לפעמים, לפני ההירדמות, היא מאמנת את שִׂכלה בזכירת סדר הלידה שלהם, מעמליה הבכורה, שלומדת משפטים באוניברסיטה בירושלים, ועד טלי בת העשר של תקווה – הצעירה מכולם. ובחודש הבא מתחתנת נאווה, הגדולה של רות. דפנה של יוסף התחתנה בל"ג בעומר. מה יש להן לרוץ לחופה בגיל עשרים, היא מנידה בראשה, הלוא בגיל הזה הן עוד ילדות, טמבליות גמורות, מה הן יודעות על החיים, על גברים, על עצמן.

כפות רגליה תרות אחרי נעלי־הבית, והיא קמה. שלוש פסיעות אל הפתח,

משקוף הדלת, ארון הנעליים, קיר המסדרון, חדר־האמבטיה. צלצול כפית בזכוכית. חָנוֹקְל במטבח, מכין תה. אפשר שהספיק להשקות את הגן לפני שעלתה השמש. אם לא, יהיה צורך להזכיר לו להשקות בערב. לאחרונה הוא שוכח, דעתו פזורה, עסוק בכתיבת החיבור שלו על מקורות העם היהודי. לפעמים הוא מניח את הצינור בגומה של אחד העצים וחוזר למשרד, שוקע עד מעל לראשו בכתיבה, או בתרגילי היוגה שלו, ואז לשון מים גדולה זוחלת פנימה דרך הדלת החצי־פתוחה ולוחכת את רגליו, והוא מתנער בבהלה.

לפני שבע שנים הם עברו לכאן מרמת־גן. חנן הפציר בה, ובעיקשות עמד על דעתו. מנעוריו חלם על חיים בכפר, ביקש לעבוד את האדמה, לטעת עצי פרי ולגדל בעצמו את הירקות לארוחותיו. בזמנו רכשו ברמת־גן ארבעה־עשר דונם של אדמת טרשים ממזרח לדרך סלמה, וסיקלו אותה ועיבדו אותה, נטעו פרדס ובנו את הבית הראשון, אך רמת־גן התפתחה מאוד משנות השלושים, נהייתה ממש עיר. ואפשר שגם ביקש להתנער מן הזיכרונות, מצלו המכביד של אליעזר שעדיין משוטט שם חסר־מנוחה בין העצים. היא לא רצתה לעקור משם. כדי לקנות את השטח במושבה הרצלייה נאלצה לסגור את בית־הילדים שהקימה וטיפחה במשך שנים, ולמכור את הבית. אך היא לא יכלה לסרב לו.

"בשביל מה שני הזקנים האלה צריכים שלושה דונם אדמה חקלאית בהרצלייה?" שמעה פעם לא־במתכוון את אברמיק של רות רוטן באוזני מוטקה של תקווה, "מה הם, ילדים אחרי ירח־דבש? השתגעו על כל הראש, טולסטוי וטולסטוֹיָה".

"צילה", מאת יהודית קציר. הוצאת "הספריה החדשה". 509 עמ'.