בדרך לספיר: "אפשרות של אלימות"
"ההתרגשות נעלמה. וגם החשש שליווה את אברהם בכניסתו לחדר. הוא היה במקום הנכון. חזר לעצמו, לתפקידו, לדבר שהיטיב לעשות יותר מכל". בואו לקרוא פרק מספרו של דרור משעני המועמד לפרס ספיר
פקד אברהם אברהם חזר למדפים, חדור רגשות אשמה על נער אחד שאת חייו לא הצליח להציל. בספר השני בסדרת הבלש של דרור משעני, הוא נחוש בדעתו להגן על החפים מפשע ועל חסרי האונים. "אפשרות של אלימות" הוא רומן בלשי, בו משורטטת מפה נפשית של החיים בפרברי העיר הגדולה, ובתוכם בלש יוצא מן הכלל ורגיל לגמרי בעיצומה של חקירה פשוטה, לכאורה.
דרור משעני, יליד 1975, הוא מתרגם וחוקר ספרות המתמחה בהיסטוריה של הסיפור הבלשי. "תיק נעדר", הספר הראשון בסדרת הבלש אף הוא היה מועמד לפרס ספיר בשנת 2012.
פרק ראשון
צמרמורת עברה בגופו של אברהם כשנכנס לחדר החקירות בפעם הראשונה לאחר שלושה חודשים. המזגן פעל משעות הבוקר ובחדר היה קר. הוא זכר היטב את הפעם האחרונה שישב שם ואת האישה שישבה אז מולו. ובחודשים שחלפו חשב לא אחת על החקירה הבאה שינהל בחדר הזה. דמיין את כניסתו הראשונה לחדר, יציב ובטוח בעצמו, חשב על השאלות הראשונות שישאל, בקול קשה. זה לא היה אמור לקרות באותו היום, אבל אולי טוב שכך קרה. כמו זינוק ממצוק לים סוער, בלי הכנה.
הפרטים הראשונים שראה כשהתיישב מול החשוד היו הפנים הצרים, הכהים, העיניים השחורות הקטנות, ואחר כך הזרועות הדקות, שוורידים עבים בלטו בהן. כפות ידיו היו מלוכלכות, וגם הציפורניים. גובהו ממוצע, רזה, לא מגולח. אולי בשנות השלושים לחייו. החשוד ישב בצדו האחר של השולחן הארוך. הוא שאל, "מי אתה?" ואברהם התעלם משאלתו. הוא סידר לפניו את המסמכים כאילו הוא לבדו בחדר. את החומרים בתיק לא הספיק ללמוד לעומק. עיין בהם בחטף בזמן השיחה הקצרה שניהל עם שוטרת הסיור שעצרה את החשוד בשעות הבוקר המוקדמות.
לפי הדוח שכתבה שוטרת הסיור התקבלה ההודעה על המטען במוקד הטלפוני בשש ארבעים וארבע. אף שהיתה עשויה להיות הודעת שווא, ולמרות המחסור בכוח אדם, נשלחה מיד ניידת לרחוב לבון. שוטרי הסיור לא הצליחו לאתר את הזירה, ולבקשתם יצר המוקד קשר טלפוני עם מוסרת ההודעה והיא ירדה לרחוב בחלוק וכיוונה את השוטרים. לאחר פחות מעשר דקות הגיע לזירה צוות חבלה, הורה על סגירת הרחוב לתנועה ולמעבר הולכי רגל והחל בהכנות לנטרול החפץ החשוד. בבדיקה ראשונית התגלו במזוודה שעון מעורר מסוג סוּפּרַטֶק, מחובר בחוטי חשמל לבקבוק UP7 ובו נוזל לא מזוהה ולְמה שנראה כמנגנון הפעלה. על פי רישומי צוות החבלה פוּצצה המזוודה בשעה שבע וחמישים.
רגע לפני שפתח את דלת חדר החקירות שלח אברהם הודעת אס-אם-אס למריאנקה: נכנס לחקירה לא מתוכננת. אתקשר כשאצא, והיא ענתה לו מיד, החופשה נגמרה? בהצלחה!
הכול היה מוכן. מכשיר ההקלטה פעל. הוא שאל את החשוד לשמו והחשוד אמר, "עמוס אוּזן. אתה שוטר? אתה מבין שאני מחכה כאן כבר חמש שעות?"
הוא לא טרח להשיב. "תאריך לידה?"
"שלי? 10 ביולי 1980."
"כתובת מגורים?"
"הציונות 26."
"בחולון?"
"בלאס וגאס."
"מקצוע?"
"מנצח על התזמורת." עמוס אוזן חייך. "אין מקצוע. תרשום שאני לא עובד כרגע."
לפי הדוח של שוטרת הסיור אוזן לא היה מוזיקאי. הוא היה טבח בבית הקפה ריביירה, בטיילת בבת ים, אחר כך בעל עסק קטן לגרירת אופנועים, ולבסוף בעל פיצוצייה במרכז חולון. נוסף על ההכנסות מן העיסוקים האלה כנראה הרוויח בפעילות לא חוקית צנועה - בעיקר בלדרות ומכירת חשיש. הוא נולד בבת ים וגדל בלי אב, עם שתי אחיות גדולות, במשפחה המוכרת לשירותי הרווחה. נשר מבית הספר התיכון. אמו היתה קוסמטיקאית. הרישום הפלילי הראשון שלו היה מגיל חמש-עשרה. הוא נעצר עם חבר במכונית גנובה. אברהם התבונן בו והחזיר את מבטו אל הניירות. הוא אמר, "אתה חשוד שהיום בשעות הבוקר המוקדמות הנחת ליד גן ילדים ברחוב לבון..." אבל אוזן קטע את דבריו: "על מה אתם מדברים? בן אדם יוצא בבוקר מהבית לעשות טיול ועוצרים אותו. מה לי ולגן ילדים?"
"זה עוד יתברר."
"אבל על מה? איזה הוכחות יש לכם בכלל?"
מהעיון החפוז בתיק ומהתדרוך הקצר עם שוטרת הסיור נראה שאין להם הוכחות. אוזן נעצר הודות לתושיית השוטרת, שעוד לפני פירוק מטען הדמה גבתה עדות מפורטת ממוסרת ההודעה. היא היתה בת שישים וארבע, פנסיונרית. התעוררה השכם בבוקר כדי להתחיל בניקיונות לראש השנה. פתחה את התריסים בסלון והניחה על אדן החלון את השטיחים לאוורור. היא התכוונה לחבוט בהם רק אחרי שמונה. בעלה עדיין ישן. כאשר פרשה את השטיחים ראתה אדם נכנס לחצר הבניין בלבון 6. בעצם לא ראתה אותו נכנס אלא משתופף מעבר לשיחים בחצר, כמחפש משהו.
תחילה חשבה שמדובר בדייר שנפל לו חפץ מלמעלה. אחר כך ראתה אותו מסתיר את המזוודה מאחורי השיחים, ליד השביל המוביל לגן הילדים. מדוע נראה לה הדבר תמוה? מכיוון שבמרחק מטרים ספורים ניצבים פחי הזבל, ואילו היה דייר בבניין, היה משליך את המזוודה שם. ומדוע להטמין אותה בזהירות כזאת מאחורי השיחים ולא להניח על המדרכה? הבניין שבו התגוררה העדה שכן בקצה הרחוב, אבל נקודת התצפית מחלונה היתה סבירה. בשדה הראייה היו צמרות עצים ועמוד חשמל, אבל הם לא חסמו אותו. היא העריכה שראתה את החשוד יותר מדקה וסיפרה שלא הסתלק מיד אלא השתהה בחצר, הביט סביבו. למרות המרחק חששה העדה שיראה אותה ונסוגה לאחור, אל הסלון.
כששרבבה את ראשה החוצה כבר נמלט החשוד לכיוון ההפוך, לעבר רחוב אהרונוביץ'. בהליכה איטית, לא בריצה. היה נדמה לה שצלע. התיאור שלה היה כללי, כצפוי. החשוד היה נמוך, מבנה גופו רזה, ולמיטב זיכרונה לבש מכנסי טריינינג וסווטשירט בצבע חום או בצבע כהה אחר, עם קפוצ'ון. את תווי פניו לא יכלה לראות.
דקות אחדות לאחר שגבתה את העדות זיהתה שוטרת הסיור את החשוד בקהל שהתגודד בקצה הרחוב החסום למעבר, על פי תיאור מבנה הגוף והבגדים שמסרה העדה. הוא צפה בפירוק המטען ונראה עצבני. שוטרת הסיור ביקשה ממנו להציג תעודה מזהה והוא נמלט בריצה מהירה. הוא הצליח להתרחק כמה עשרות מטרים אך אחד השוטרים במקום תפס אותו. אוזן לא נשא תעודה מזהה והכחיש שניסה להימלט. הוא הכחיש כל קשר למזוודה וטען שהיה שם משום שירד לקנות לחם וחלב. הוא סירב למסור את מספר תעודת הזהות שלו אבל שוכנע לעשות כן. בבדיקה במאגר הרישום הפלילי התברר שיש לו כמה הרשעות קודמות, רובן בעבירות סמים.
אברהם אמר לו, "את ההוכחות נחשוף כשנחליט. בינתיים בוא תספר לי מה עשית בבוקר ברחוב לבון," ואוזן השיב, "מה שכל בן אדם עושה. יצאתי לנשום אוויר."
"אמרת לשוטרת שהלכת לקנות חלב ולחם. אני מבין ששינית גרסה."
"מה אמרתי? לא שיניתי שום גרסה. יצאתי לנשום אוויר וגם לקנות חלב."
"הלכת עד לבון כדי לקנות במכולת? זה די רחוק מאיפה שאתה גר."
"כן."
"למה?"
"למה אני צריך לענות לך? אני יכול לקנות איפה שאני רוצה, לא?"
"אתה לא מוכרח לענות. אני כותב שאתה לא מעוניין להסביר מה עשית ברחוב לבון."
שלא כמו בחקירה הקודמת, ישב מולו חשוד שהכיר היטב חדרי חקירות של המשטרה. כשנשאל שאלה שהתשובה עליה היתה עלולה לסבך אותו לא השיב עליה מיד אלא השתהה עד שמצא את התשובה הנכונה. הוא אמר, "הלכתי כי במכולת בשכונה שלי יש לי חוב. זה מסביר לך?"
"ולמה נעצרת להסתכל על צוות החבלה?"
"אתה יודע כמה אנשים עמדו שם? היה חפץ חשוד, עצרתי לראות מה זה היה."
"וברחת כשהשוטרת ביקשה ממך להזדהות."
"לא ברחתי, כבר הסברתי לה את זה. בדיוק החלטתי ללכת ולא שמעתי שהיא קראה לי. פתאום קפצו עלי שני שוטרים ואמרו לי שאני בורח."
"ולא ברחת?"
"נראה לך שברחתי? תאמין לי שאם הייתי בורח, אף שוטר לא היה תופס אותי."
משהו בתשובה של אוזן בלבל את אברהם, והוא פתח את דוח המעצר והבין מה. הוא הרים את מבטו והתבונן בחדר, כאומד את גודלו. שתי מנורות פלואורסצנט דלקו בתקרה. בתמונה במאגר המשטרתי היו פניו של אוזן חלקים, אבל מאז צולמה הוא צימח שפם קטנטן, צ'ארלי צ'פליני, שבניגוד לציפורניו נראה מטופח מאוד. "ואיפה החלב והלחם?" שאל אברהם, ואוזן אמר, "מה?"
"איפה החלב והלחם שקנית?"
"לא הספקתי לקנות. הרחוב היה סגור."
אברהם חייך. "הבנתי. אז אתה בטח נורא רעב. ובעצם מה לך ולגן הילדים?" הוא שאל, ואוזן נאנח. "אין לי שום דבר עם שום גן ילדים. ברוך השם ילדים אין לי."
"אז למה הנחת שם מזוודת נפץ?"
"אתם מטורפים לגמרי. אני אומר לכם שלא שמתי שום מזוודת נפץ. אתם כולכם קיבלתם מכת שמש."
ההתרגשות נעלמה. וגם החשש שליווה את אברהם בכניסתו לחדר. הוא היה במקום הנכון. חזר לעצמו, לתפקידו, לדבר שהיטיב לעשות יותר מכול. אם ידע אוזן שבמזוודה היה מטען דמה, הוא לא נפל בפח. אברהם הציע שימזוג לעצמו כוס מים מן המתקן שבקצה האחר של החדר, ליד הדלת, ואוזן אמר, "אני לא צמא."
"אתה חייב לשתות. אנחנו נבלה פה עוד כמה שעות וחשוב שתשתה, אחרת תתייבש. לך תשתה."
הוא חיכה.
"אפשרות של אלימות", מאת דרור משעני. הוצאת כתר. 259 עמ'.
לפנייה לכתב/ת 
