שירה: "חלום אביך צץ מתוך בטון"

מדריך לנימוסים

חֲלוֹם אָבִיךָ צָץ מִתּוֹךְ בֶּטוֹן

נְיוּ יוֹרְק הָעִיר לִפְנֵי תִּשְׁעִים שָׁנָה;

הַמִּשְׁתַּתְּפִים הָיוּ בֻּבּוֹת קַרְטוֹן,

וְהוּא בִּיֵּם אוֹתָן בְּרֹב שְׁנִינָה.

לִפְנֵי שֻׁלְחַן מֵתִים הָיָה סוֹעֵד;

אָכַל בְּתֵאָבוֹן מָנָה מָנָה.

בְּשִׂמְחוֹתָיו, רֻבָּן שִׁמְחָה לָאֵיד,

לָחַם עִם אֱלֹהִים וְלֹא יוּכַל.

לְקֹמֶץ תְּבוּסוֹתָיו הָיִיתָ עֵד:

הוּא רָץ וְאָז הִלֵּךְ וְאָז זָחַל

בְּקֶצֶב צְעִידָה לָאֲבַדּוֹן.

בֵּיתוֹ נָפַל, וְהוּא הָאַדְרִיכָל;

קָרְסוּ הָעֲבָדִים וְהָאָדוֹן –

חָזַרְתָּ מִדֵּי יוֹם עַל הַתַּסְרִיט:

הָיִיתָ גַּםָ זַכַּאי וְגַם נִדּוֹן;

נִמְנַעְתָּ בִּרְתִיעָה מִכָּל תַּקְרִית.

נִזְהַרְתָּ כָּךְ לִשְׁתֹּק וְלֹא לִמְעֹד,

וְלֹא לִבְכּוֹת אֲפִלּוּ בַּכָּרִית.

בִּדְרָמָה זֹאת שִׂחַקְתָּ עוֹד וְעוֹד;

הָיִיתָ לְחָנִיךְ שַׁקְדָן מְאוֹד.

אני חי בגרמופון העובד בידית מנואלה

אֲנִי מְרַגֵּל בְּאֶרֶץ שֶׁטֶּרֶם הִתְגַּלְּתָה.

אֲנָשִׁים מֵתִים מְאַכְלְסִים אוֹתָהּ.

יֶלֶד נִגָּשׁ אֵלַי וְאוֹמֵר:

זוּז, לוּזֶר, רַגֵּל בְּמָקוֹם אַחֵר.

אֲנִי שׁוֹכֵב עִם רוּחוֹת הַמֵּתִים.

מִסִּינְדּרוֹם-הָרַגְלַיִם-חַסְרוֹת-הַמְּנוּחָה

הֵם סוֹבְלִים.

וּמָה אִתְּךָ?

אֲנִי מִתְעַטֵּשׁ,

וְצִיּוּר-חוֹל מֵהַמּוּזֵאוֹן

לָאֳמָנוּת אִינְדִּיאָנִית

עוֹלֶה בָּאֲוִיר כְּעֶשֶׁן קְטֹרֶת

וְעִמּוֹ סוֹדוֹת הַיְקוּם.

הָאוֹצֵר אֵינוֹ מְשֻׁעֲשָׁע,

מַזְעִיף אֵלַי פָּנִים.

אֲנִי אוֹמֵר:

מַה שֶּׁבָּא בְּיָגוֹן הוֹלֵךְ בְּקַלּוּת.

עַל מַדַּף הַסְּפָרִים

כָּל כִּתְבֵי זִיגְמוּנְד פְרוֹיד:

חֲלוֹמוֹת,

הִפּוּכִים,

נְטִיּוֹת,

סְטִיּוֹת.

אֲנִי אֶקַּח שְׁתַּיִם,

זֶה כּוֹלֵל מָרָק וְסָלָט?

דַּפְדֶּפֶת הָעִירִיָּה מִשְּׁנוֹת הַשִּׁשִּׁים:

בְּלַבּוֹק, טֶקְסַס, יֵשׁ הַכֹּל!

חַרְצִיּוֹת,

שׁוֹשַׁנִּים,

פוּטְבּוֹל,

כַּדּוּרְסַל,

רוֹדֵאוֹאִים עִם בּוֹקְרִים,

יְרִידִים,

מִתְעַלְּלִים מִינִיִּים.

בְּרוּכִים הַבָּאִים.

מחכים לריסוק הגדול

אָדָם בְּכֻרְסָה, וְעָרְפּוֹ לַחַלּוֹן, קוֹרֵא בָּעִתּוֹן.

מִדֵּי פַּעַם הוּא מֵרִים אֶת רֹאשׁוֹ בְּחִיּוּךְ

וּבְעֵינָיו אַהֲבָה לְכָל אִישׁ,

וְהָרַדְיוֹ מֵחֶדֶר אַחֵר

מַשְׁמִיעַ קוֹנְצֶ'רְטוֹ שֶׁל יוֹהַאן סֶבַּסְטְיָאן

בָּאךְ לְחָלִיל וּלְתִזְמֹרֶת וְחוֹזֵר

עַל עַצְמוֹ. אוֹתִי הוּא רוֹאֶה?

לֹא, כַּנִּרְאֶה, כִּי אֲנִי מִתְחַבֵּא בְּכוֹס מַיִם,

בְּלִי לַעֲשׂוֹת (וּמֵעוֹלָם לֹא עָשִׂיתִי)

בּוּעוֹת.

כֶּלֶב קָטָן בְּאִזּוּן צִיּוּרִי רוֹבֵץ עַל הָרִצְפָּה בֵּין רַגְלָיו וּמְלַקֵּק כַּדּוּר-יָם אָדֹם.

וּבַחוּץ הַנֶּפַח שֶׁמִּמּוּל נִדְחָס לְבִנְיָן מִשְׂרָדִים עֲנָקִי,

מֵעֵין מַגְהֵץ פְּחָמִים זָקוּר וְנִצָּב,

מוּצָק כְּחַרְטוֹם שֶׁל סְפִינַת רְפָאִים.

רוּחַ מַמְאִיר קָרֵב וּבָא, קָרֵב

מִילִימֶטֶר, קָרֵב כָּל יוֹם.

בֹּקֶר בָּהִיר הוּא יִפְרֹץ לַסָּלוֹן וְיִמְעַךְ

אֶת הַכֹּל: אֶת הָאִישׁ, אֶת הַכֶּלֶב, אֶת הַכַּדּוּר, אֶת ְהָרַדְיוֹ

הַכֹּל יוּבְאוּ בְּחִיּוּךְ לְאִיּוּן, וְהָעִיר תִּבְעַר, וַאֲנִי מִנָּוִי בְּכוֹסִי אֶרְתַּח, אֶתְאַדֶּה.

וְעַל הַכּוֹס יִתְוַכְּחוּ:

הֶהָיְתָה הַכּוֹס, בְּיוֹם הָרִסּוּק הַגָּדוֹל, חֲצִי מְלֵאָה אוֹ חֲצִי רֵיקָה?

הַכֶּלֶב יֵחָשֵׁב חָמוּד,

הָעִתּוֹן יֵחָשֵׁב קָרִיא וּמָלֵא שְׁבָחִים לְכָל הַדָּתוֹת.

וּבַאֲשֶׁר לְבָּאךְ, יָבוֹאוּ וִיבַתְּרוּ אוֹתוֹ בְּסַכִּין יַפָּנִית

וְיִשְׁלְחוּ אֶת פִּגְרוֹ לַשְּׁבָטִים הַשּׂוֹרְדִים

וִיצָרְפוּ חֶשְׁבּוֹן עַל הַחִתּוּךְ.

שירים אלו לקוחים מתוך הספר "סטפס בחורים שחורים", מאת רוברט וייטהיל-בשן שראה אור לאחרונה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. רוברט וייטהיל בשן נולד ב-1947 בארצות הברית, וחי בה כל חייו. הוא עוסק בתרגום, וכותב שירה בעברית.