"לי נפל האסימון כשאבנר נהרג"
בעולם בו אמצעי המדיה מציפים אותנו ללא הפסקה ודורשים את תשומת לבנו גם כשאנחנו עסוקים במשהו אחר, איך גורמים לנהגים על הכביש להתרכז רק בדבר אחד - בנהיגה? סטודנטים לקופירייטינג קיבלו משימת גמר לא פשוטה והעלו את רעיונותיהם על גבי כרזות. צפו
רציתי להתחיל בביקורת חברתית נוקשה. כזו ששומעים אותה וקוראים עליה בכל מקום, כזאת שאומרת "אנחנו חברה בעייתית, עצבנית, חסרת סבלנות, לא אחראית, חברה שהורגת את עצמה".
את כל אלה כבר שמעתם בכמה גרסאות, בהמון לחנים ובעשרות סרטי פרסומת. לכן בחרתי בדרך שלי, זאת שלא מחנכת ולא עושה "נו נו נו", זאת שמספרת סיפור.
כמו כולם גם אני יודע שתאונות הדרכים היא בעיה קשה, היא גובה מחיר יקר (ואני לא מתכוון לטמבון של מאזדה), מחיר שאיש לא יבין עד שיאבד אדם קרוב. אז חשבתי, מה זה בעצם לנהוג? זאת פעולה שאמורה להביא אותך ממקום למקום. על פניו, נשמע פשוט.
אם אתם שואלים אותי, לנהוג זאת מזמן לא "סתם פעולה". היום כדי לנהוג צריך חלוקת קשב של טייס קרב באמצע קרב אוויר - הנייד מצלצל מפה, הרדיו מרעיש משם, ה-GPS אומר ימינה, אשתך אומרת "אל תקשיב לו - קח שמאלה", "עוד לא הצטלמנו, תחייכו!" צועקים מאחורה, "אחחח המוניות האלה תמיד נדחפות, תצפור לו אל תהיה פראייר!", "שקט שם מאחורה, פעם אחרונה שאני לוקחת אתכם לקניון!", "אמא מתי מגיעים?", "אני לא עונה ל-SMS אני רק קורא אותו".
הערה: 5-10 אחוז מהאוכלוסייה סובלים מהפרעות קשב וריכוז, סתם שתדעו.
אנחנו צריכים לשאול את עצמנו איך משנים, איך קמים בבוקר ומזכירים לעצמנו שהחיים, אלה שאנחנו כל כך אוהבים, אלה שקיבלנו במתנה, חשובים לנו יותר מלשלוח הודעה באמצע איילון.
לי נפל האסימון כשאבנר נהרג
אבנר רוז ז"ל נהרג בתאונת אופנוע ביום חמישי ה-13/6/13 סמוך לבית הוריו, בכביש שמוביל לקיבוץ טירת צבי, לקח סיבוב לא טוב, השאר ידוע ועצוב. את אבנר הכרתי בהודו, בעולם התוכן שלנו אפשר להגיד שאבנר היה מותג שקשה לפספס - לוחם, חתיך, מצחיק, חכם, מוכשר,
מנגן ואפילו שר. לצערי טיילתי עם אבנר רק עשרה ימים אבל מהר מאוד היה ברור עם מי יש לי עסק. כשחזרנו לארץ גילינו שאנחנו מתחילים ללמוד יחד קופירייטינג ב"בצפר", לא היה מאושר ממני.
יום לפני התאונה אבנר היה אצלי בדירה, ישבנו בסלון ותכננו את העבודה שצריך להגיש יחד ביום שני הקרוב. העלנו רעיונות, צחקנו, אבנר כתב את הטקסט שלו, אני את שלי, איחדנו בין הטקסטים ואמרנו שניתן "קריאייטיב שיעיף את כולם". ביום חמישי שלחתי לאבנר הודעה:
"שלחתי לך מייל עם כל הדברים". אבנר לא ענה וזה לא אופייני לו. אבנר "נראה לאחרונה" ב-13/6/13 בשעה 11:00 לערך.
כשאמרו לי שפרויקט הגמר שלנו הוא בשיתוף עמותת "אור ירוק", נזכרתי שכשהייתי בבית הספר היסודי, ביקשו מאתנו להכין עבודת יצירה בנושא זהירות בדרכים לקראת הפיכתנו לחברים במשמרות הזה"ב (כמו בריף מלקוח, רק לילדים בכיתה ה').
כמו כל עבודה שהיה עליי להגיש, חיכיתי לרגע האחרון ואלתרתי משהו רגע לפני מועד ההגשה (רק כדי להגיד שעשיתי)- לקחתי קסדת אופניים ישנה, ריסקתי אותה עם הפטיש של אבא, שפכתי עליה קטשופ והגשתי. אחרי בחינה ממושכת פנתה אליי המחנכת ושאלה- "איתמר, אם רוכב האופניים חבש קסדה, אז למה היא מרוסקת ומלאת דם?" "תחשבי מה היה קורה אם הוא לא היה חובש קסדה בכלל" עניתי.
כבר אז הבנתי שכשמדובר בנושא כאוב שכזה, בנושא שאנו אדישים אליו תמידית, אין דרך אחרת חוץ מלזעזע ולהפחיד.
בעידן שבו רובנו עסוקים בתיעוד של כל רגע בחיינו ובהצצה אל חיים של אחרים, שכחנו לחיות את החיים שלנו עצמם. פשוט שכחנו לנהוג.
- יום שני (3.2), תתקיים תערוכת סיום קורס קופירייטינג של "הבצפר", בשיתוף עמותת "אור ירוק", תחת נושא הסחות דעת בנהיגה. 18:00 בבית היוצר בנמל תל אביב. ביום חמישי (6.2) תעבור התערוכה לגלריה של דיזינגוף סנטר לרווחת הקהל
לפנייה לכתב/ת 
