עידן טבעת הזהב: הכסף ניצח את המוזיקה
עד לפני כמה שנים, אם רציתם לצפות בלהקה האהובה עליכם מטווח יריקה הייתם צריכים להגיע מוקדם, להסתער קדימה ואז לשרוף כמה שעות בהמתנה. גם היום אתם יכולים לעשות את זה - אבל ביניכם לבין הבמה יפרידו אנשים שפשוט שילמו הרבה יותר. כיצד הקפיטליזם ניצח את הרומנטיקה, ומה אומרים המפיקים המקומיים?
אבל הזמנים השתנו והיום, מידת הערצה ומוטיבציה אינן פקטור מכריע ביכולת של מעריץ לחזות מקרוב במוזיקאים. מאז כניסתה לארץ של שיטת חלוקת מקומות הישיבה לפי מחיר, נדמה שגם החוויה המוזיקלית הייצרית ביותר היא חלק ממנגנון פערי מעמדות הולך וגובר. במילים אחרות - במציאות של היום, לא רק קניית דירה היא עניין של מי שיש לו לעומת מי שאין: גם המוזיקה משלמת את המחיר.
את המושג "גולדן רינג" הכרנו בישראל ב-2009, בביקורה של מדונה בארץ. בעוד שכרטיסי VIP המקנים לרוכשיהם מתחם מיוחד עם תנאים מפנקים מוכרים במחוזותינו כבר לא מעט שנים, כרטיס הגולדן רינג מבטיח לרוכשו בעיקר את הנוחות שבצפייה בזמר על הבמה ממרחק קצר, נוחות המתאפשרת בשל אי הצורך בהידחקות לשורות הראשונות, שכן אלו מובטחות כבר מעצם רכישת הכרטיס.
אלו שאין להם היכולת הכלכלית לרכוש כרטיס בשווי 1,500 שקלים, ייאלצו לראות את המופע ממרחק רב יותר מהבמה, כשגם רוכשי כרטיסי הדשא שנדחקים אל מעקה הבטיחות הקרוב ביותר לבמה, לא בהכרח צפויים ליהנות מנוף השורות הראשונות, כפי שיכלו לעשות מיטיבי הלכת עד לפני מספר שנים.
"הגולדן רינג היה קיים לפני המון שנים, מבחינת מחיצות קראש בריירז - מה שנקרא וסתי לחץ. אפשר לקרוא את זה בשמות שונים - גולדן רינג, אזור A-אזור B, אבל המטרה וההיגיון מאחורי המחסומים הללו היא לשבור את לחץ הקהל באירועים גדולים של עשרות אלפים, שלא יידחס לפינה". אומר המפיק הוותיק שוקי וייס. "אנחנו עושים סוג של חסימות ביניים לאורך כר הדשא באצטדיון או בפארק, כדי שהלחצים יהיו מווסתים".
זה אמנם התחיל מהיבט בטיחותי, אבל היום יש לכך גם משמעות כלכלית.
."זה התחיל בהיבט הבטיחותי, לזה זה משמש, אבל זה מקבל ביטוי גם במישורים השיווקיים שזה יוצר. אז נכון, גולדן רינג מאפשר לקהל מסוים לשלם יותר ולהיות קרוב יותר אל האמן, ויש הרבה אנשים שמוכנים ורוצים את זה. אבל גם באירועים קטנים של משינה לפני 15 שנה היה סוג של גולדן רינג".
"אני מנסה לשחזר בראש את ההופעות של שנות השמונים בפארק הירקון ויכול להגיד חד משמעית שלא היה דבר כזה", אומר עיתונאי המוזיקה שי להב, שראה לא מעט הופעות גדולות בחייו. "אני תמיד הייתי מהאנשים שנמצאים במופעים בשורות הראשונות. כשהפריטדנרס או יוריתמיקס הגיעו לפה, הופעות של 20-30 אלף איש, פשוט היינו באים מוקדם כדי לתפוס מקום. היה בזה משהו הרבה יותר יפה, בטח יותר רומנטי. אבל העולם נהיה קפיטליסטי, זה מאוד הגיוני. כל דבר אתה יכול לקנות בכסף, כולל את הקרבה לאמן שאתה אוהב".
זה בעצם המסמר האחרון בארון הקבורה של הרומנטיקה. גם האהבה למוזיקה היא עניין של שוק חופשי?
"זה נהיה סמל סטטוס. גם אנשים שלא בהכרח אוהבים את האמן הם דווקא אלה שרואים אותו הרבה יותר מקרוב מהקהל העממי שלו. אנחנו יכולים להסכים שיש בזה משהו מקומם ולא רומנטי, אבל זה ראי של העולם. פורסם פה דו"ח לפני כמה ימים על הפערים שהולכים ומתרחבים בחברה הישראלית. הגולדן רינג הוא משל מצוין לזה. יש אנשים שמשלמים 300 שקל לכרטיס ואחרים משלמים 1,500, לאותה ההופעה. זה מטורף. יש פה שכבה שיכולה להרשות לעצמה. בגלל זה המחירים עולים - כי יש לקוחות. זה לא מייצג את הרוב, אבל הם קיימים".
"לא יודע למה אתה קורא 'רומנטיקה', אצלי זה ממש לא רומנטיקה כשאנשים נדחפים מיוזעים ומורידים את החולצה במטר או שניים שלפני הבמה. זה לא רומנטי בעיני בכלל", אומר וייס. "להיפך - החציצה הזו מונעת את הלחץ ההיסטרי שאנחנו מכירים. כי במקומות שיש בהם 15-20 אלף איש על קו הדשא, מישהו דוחף מאחורה שבעים-שמונים מטר מאחוריך, וכשזה מגיע לשורות הקדמיות זה לחץ בלתי נתפס - וזה מסכן את הקהל. אני רואה בזה מכשול בטיחותי שצריך לפתור, וזו אחת הדרכים".
גם המפיק אודי אפלבוים, שאמון גם על הבאתו של ג'סטין טימבלייק לישראל במאי הקרוב, מיישר קו עם וייס באשר למידת נחיצותה הבטיחותית של טבעת הזהב, ללא קשר לערכה הכלכלי. "נכון, היה בזה בעיני משהו מאוד מקסים ואותנטי, אבל דברים השתנו ואנשים רוצים לדעת שהם עדיין יכולים להגיע לקרבת הבמה גם בלי להגיע ארבע שעות לפני. אלה תהליכים שקורים בחו"ל ואנחנו מצמצמים פערים.
"כמו בכל דבר, אנחנו מתאימים את עצמנו למה שקורה שם - ברמת המקצועיות וברמת הדרישות של הקהל. אם להגיד לך את האמת, לפחות בקליקה שמסביבי, הרבה מאוד אנשים מרוצים. הם אוהבים את הרעיון, להיות בקרבת במה, להיות בקרבת האמן".
לא הספיק לנו ה-VIP שהיה פה במשך שנים?
"קשה לי לומר. יש הרבה מאוד אנשים שלא אוהבים את עניין ה-VIP של לשבת ולאכול במהלך מופע, בעיקר החבר'ה היותר צעירים. זו הסתכלות לא נכונה על הנושא הזה: אם המעריץ הכי גדול של האמן רוצה לבוא למופע, הוא יכול לבוא למופע. זה לא המיקום מה שמשנה לו. הוא היה צריך להגיע כמה שעות לפני ולהתפלל שאין איתו כמה עשרות אלפי אנשים שגם באים כמה שעות לפני, להדחק ולריב על מנת לרוץ ולתפוס מקום. אף אחד לא היה מבטיח לו את זה לפני זה. אני דווקא חושב שכל נושא הגולדן רינג, אם נצא רגע מהקופסה ונסתכל על זה מאיזו זווית אחרת בכלל, עושה סדר במופע. הוא מגדיר מקומות, הוא מגדיר איפה אתה יכול להיות ואיפה לא, ונותן לך מגוון רחב של אפשרויות".
ואולי הוא גם מנציח פערי מעמדות.
"אתן לך המחשה אחרת: אני נורא רוצה מכונית BMW אבל אני לא יכול. זה על אותו משקל, אתה יודע. אני חושב שזו דווקא אופציה שנותנת לכולם את האפשרות לבוא ולראות את המופע, וכל אחד בוחר על פי שיקולו, מצבו הכלכלי ורצונו - העיקר להיות במופע, זה מה שחשוב".
"למה צריך במטוס ביזנס קלאס? זה איזשהו כלי שנועד לתת מענה לרצונות ולהרגלים של קהלים מכל מיני סוגים, שרוצים אולי להיות קרובים יותר לבמה", אומר גד אורון, מוותיקי המפיקים בארץ, שהיה אחראי משנות השמונים על הבאתם לארץ של אמנים כגון בוב דילן, ג'ו קוקר, דיאנה רוס, אירוסמית' ועוד.
בשנים האחרונות שב אורון לעסוק בהבאת מופעים בינלאומיים לישראל, ומאז אחראי להבאתם של לאונרד כהן, מטאליקה, ג'סטין ביבר וגאנז אנד רוזס. האחרונה, אגב, היוותה דוגמה מעניינת לבעייתיות הפוטנציאלית של החלוקה למתחמים: אזור טבעת הזהב היה מרווח במיוחד, שלא לומר כמעט ריק, בעת שמאחורי הגדרות נדחסו אלפים מבין רוכשי הכרטיסים הרגילים. תלונות דומות, אגב, נשמעו גם על המופע של ביבר.
"הגולדן רינג במופע של גאנז אנד רוזס לא היה ריק", מתעקש אורון. "היו שם 1,800 איש והוא תוכנן ל-2,000, הבעיה היא שזה נראה לך כאילו ריק, כיוון שעל פי תקנות הבטיחות הישראליות אתה חייב לשריין מטר רבוע לאדם. אם אתה מסתכל רגע על הרגליים שלך ותשרטט מטר על מטר תגלה שאתה יכול להכיל בערך שישה איש. ולכן, כשאותם 1,800 איש הצטופפו לתוך הבמה, אז יותר מ-50 אחוז מהשטח היה ריק. אבל עדיין זה לא אומר שמותר לי לצמצם את השטח המתוכנן והמגודר, יש חוק".
וזה לא היה קצת מוזר עבור הלהקה, להופיע מול כרי דשא ריקים בקדמת הבמה?
" בוא נאמר שזה היה מוזר עבור הלהקה - אז מה? יש חוק".
ויש מי שמתעקש שמדובר בסך הכל ברוח התקופה, ובתהליך טבעי. מה שנקרא - לא נעים, אבל כשר. "זה עניין קפיטליסטי טהור, כמו כל התעשייה הזו", אומר המוזיקאי
והמבקר שרון מולדאבי. "אני זוכר שנסעתי לראות את הרולינג סטונס בהולנד ב-1990. ראיתי שתי הופעות שלהם, ואז זה עבד בצורה כזו שככל שהגעת יותר מוקדם קיבלת צמיד לראות המופע קרוב יותר. הייתי מתחת למיק ג'אגר וזה לא עלה לי יותר כסף. מצד שני - מה חדש? אלו דברים שמשתכללים עם הזמן.
"זה כמו שמי שהולך לתיאטרון ישלם יותר כסף כדי לראות את המופע ממקום טוב יותר. תמיד ינסו להוציא מקוני הכרטיסים כמה שיותר כסף, זה חוק טבע. על כל דבר שרק אפשר. זה נכון גם לגבי תחומים אחרים בחיים, לצערנו. זו התקדמות טבעית. היא מכוערת אמנם, אבל היא טבעית".
"אין כל ספק שהגולדן רינג או ה-VIP, זהו אחד המרכיבים העסקיים שבעטיים אנחנו יכולים לבקש הרבה יותר כסף", אומר אורון. "יש קהל שרוצה לשבת מתחת לבמה. ואם הוא רוצה להיות מתחת לבמה, הוא משלם בשביל זה".
אבל בסופו של דבר מדובר בעוד פגיעה האזרח הקטן - המעריץ השרוף שאין לו כסף לשלם נהנה פחות.
"זה בכל העולם ככה. זה לא איזשהו פטנט ישראלי שהקהל פה ניזוק ממנו. אין מקום בעולם היום שלא עושה שימוש בזה. אז האופציה הזו לא קיימת, נכון, אלא אם כן הוא קנה בגולדן רינג. אין מה לעשות".