כשצה"ל החריב כפר סורי ב"מבצע חרגול"
בטבריה התעוררו מהפיצוצים ועלו לגגות לראות את פעולת התגמול הרועמת בשטח האויב, השבוע לפני 54 שנים. וגם: הסוף הטראגי של "עסק הביש", הצנע נגמר - אפשר לקנות הכול, והקריינית שסירבה להקריא פרסומת ל"פולקסוואגן" בקול ישראל
השבוע לפני - לכל הכתבות
תושבי טבריה ישבו שנת ישרים בלילה שבין 31 בינואר ל-1 בפברואר כשהחלה ההתקפה הישראלית על המוצבים המבוצרים של חירבת תאופיק התחתונה, אולם עד מהרה הם שמעו את קולות הנפץ מאזור התקרית. התושבים עלו לגגות הבתים כדי לחזות בהתקפה.
רעמי ההתפוצצויות, שריקות פגזי מרגמה וקולות נפץ של מקלעים זעזעו את האזור. קרב מר התנהל בין לוחמי צה"ל לסורים, ולפי הדיווח ב"ידיעות אחרונות" חיילינו הסתערו על המוצבים הסוריים. כעבור שעה לערך נפסק קרב התותחים. כוחות האבטחה הישראלים חסמו כל אפשרות של שיגור תגבורת סורית ואיפשרו לכוח הפורץ לחדור לחירבת תאופיק ולהצמיד מטעני נפץ לקירות בתי הכפר ולסגת.
בשעה 3:00 לפנות בוקר נשמע רעם אדיר של התפוצצות וכל בתי הכפר הסורי התמוטטו ונמחקו מעל פני האדמה. מכל עבר לא נותרו אלא חורבות מעלות עשן. בזמן הזה היו תושבים תל-קציר במקלטים.
הכפר תאופיק, שבו היו בעיקר אנשי צבא, היווה אז עמדה אסטרטגית חשובה ועל-פי דיווחי הערבים היה המקום הקרוב ביותר החולש על המקום שבו רצתה ישראל באותם ימים להטות את מי הירדן, כדי להשקות את הנגב.
שרת החוץ גולדה מאיר העבירה מסר תקיף לדמשק: "לסוריה אין ולא תהיה דריסת רגל בשטח המפורז, כשם שאין לה דריסת רגל בתל אביב. האזור המפורז נמצא בשטח ישראל ונתון לריבונותה ולא ננהל כל משא ומתן על בעלות קרקע זו". יום לאחר מכן הודיע דובר הצבא הסורי כי דמשק מוכנה לדון על גורל השטח המפורז ועל האמצעים לשמירת השקט. באותם ימים צולמו משקפי או"ם מנורבגיה המסיירים בגבול.
בעקבות הקרב קיבלו סגן אורי כהן וסגן אמיר דרורי - לימים סגן הרמטכ"ל - את עיטור העוז.
אל הגרדום במצרים
ב-31 בינואר 1955 הוצאו להורג בקהיר שמואל עזר וד"ר משה מרזוק, חברי רשת הריגול והחבלה הישראלית שפעלה במשך כמה חודשים במצרים. עונשים כבדים
הוטלו על חברי החוליה שנעצרו.
מטרתה המקורית של הרשת הייתה ביצוע פעולות חבלה במצרים במהלך מלחמה, אם תפרוץ. אך עם קבלת הידיעות על נסיגתו הצפויה של הצבא הבריטי ממצרים,
ניתנה הוראה למפעיל הרשת ומפקדהּ בשטח לבצע פעולות חבלה במוסדות בריטיים ואמריקניים. בכך קיוו הוגי היוזמה להביא לביטול הנסיגה. הרשת פוצצה כמה
פצצות שלא גרמו לנפגעים בנפש, אך מהר מאוד היא נחשפה בפרשה שזכתה לכינוי "עסק הביש"
או "פרשת לבון" על שם שר הביטחון פנחס לבון.
בשעה 8:15 בבוקר הוצא ד"ר מרזוק להורג וחצי שעה לאחר מכן נקלח גם עזר אל הגרדום. השלטונות המצריים ביקשו מהרבנות הראשית בקהיר לשלוח רב לכלא
המרכזי בשעת בוקר מוקדמת. לפני כן ניסה הרב הראשי נחום אפנדי להיפגש עם גמאל עבד על נאצר, שנכנס כמה שבועות קודם לכן לתפקידו כנשיא מצרים.
כמה שעות לאחר ההוצאה להורג התייצב ראש הממשלה משה שרת בכנסת. הדיווח ב"ידיעות אחרונות" תיאר כיצד דומיה מכאיבה השתררה כששרת עלה בצעדים אל דוכן הנואמים וקרא בקצב איטי את הודעתו: "האומה הישראלית, העם היהודי לתפוצותיו ושוחרי צדק בעולם כולו שמעו בזעם ובהתקוממות מוסרית את הידיעה".
ראש הממשלה הרים בסוף דבריו על נס את המאמצים שנעשו ברחבי העולם להציל את שני הנידונים למוות. "ממשלת ישראל מביעה את הוקרתה לכל אלה שהושיטו ידם והרימו קולם להציל חיי אדם ולמנוע הטלת צלו של עץ התלייה על יחסי העמים לעתיד לבוא". לאחר נאומו של שרת יצאו הנוכחים להפסקה של חצי שעה. הח"כים
מיהרו מאולם הישיבות אל המסדרונות שהיו כמרקחה.
כשארה"ב הכירה בירושלים החדשה
בסוף ינואר 1949, בדיוק 65 שנים לפני שדווח שמזכיר המדינה האמריקני ג'ון קרי יגיש תוכנית שלפיה מזרח ירושלים תהיה בירת המדינה הפלסטינית, דווח כי ארצות הברית תסכים לסיפוח ירושלים החדשה לישראל.
הנשיא האמריקני הארי טרומן אמר לציר הבריטי בוושינגטון כי ארה"ב לא תתנגד לסיפוח ירושלים החדשה לישראל, בצירוף מסדרון שיחבר את העיר למדינה. עוד נמסר כי נכשלו מאמצי בריטניה להשיג את הסכמת האמריקנים לניתוק דרום הנגב מהמדינה היהודית הצעירה.
הערבי שולט על עורקי התחבורה מירושלים לתל-אביב ועל כן נתונה ההכרעה בידי מלך ירדן, ששלטה אז בגדה המערבית. אותם מקורות אמרו כי אם היהודים יהפכו את ירושלים לבירת ישראל, הם יפרו למעשה את תוכנית החלוקה, שלפיה יש להפוך אותה לעיר בינלאומית.
רדיו ביירות מסר אז כי עבדאללה יתנגד לסיפוח ירושלים למדינת ישראל, מכיוון שיש בדעתו להקים את בירתו בירושלים, לאחר שיסיים את מיזוג הגדה המערבית עם עבר הירדן. עוד דווח כי המלך הירדני עמד בתוקף שכל השטח שבין בית לחם לרמה יהיה תחת שלטון ערבי.
צא נא, צנע
ב-1 בפברואר 1959 בוטל הקיצוב במצרכי מזון בסיסיים, כחלק מתוכנית הצנע. כתוצאה מכך החמאה המקומית והחמאה האמריקנית הוזלו באורח ניכר. לעומת זאת התייקרו השמן והמרגרינה. מחיר האורז ירד במידה ניכרת בשוק החופשי, אולם הוא המשיך להיות עדיין יקר לאין ערוך בהשוואה למחירו בתקופת הקיצוב.
בעקבות גל העלייה הגדול שהקפיץ את מספר תושבי המדינה לכמעט מיליון נפש, החליטה הממשלה במאי 1949 על הנהגת משטר צנע וקיצוב בכל הנוגע למוצרי המזון הבסיסיים. רוב ההגבלות בוטלו ב-1953 ובתחילת פברואר 1959 הודיע שר המסחר והתעשייה פנחס ספיר על ביטול משטר הצנע והקיצוב, למעט סוכר, ריבה וקפה.
וחצי לקילו. בתי החרושת קבעו את מחיר המרגרינה שנקבע ל-1.175 לירות לקילו לסיטונאי.
מחיר האורז לצרכן עמד על 900 פרוטה לקילו, לעומת 1.5 לירות לקילו קודם לכן בשוק החופשי ו-140 פרוטה בחלוקה. את האורז בחלוקה קיבלו אז רק ילדים, בשיעור של רבע קילו לחודש.
באותו יום החלו המחלבות לייצר גבינות על טהרת החלב, ללא שימוש באבקה. יחד עם זאת הועלה מחיר הגבינות. גבינה רכה כחושה נמכרה במחיר 750 פרוטה לקילו. גבינה רכה שמנה עלתה אז 960 פרוטה, עלייה של 50% לעומת המחירים הקודמים.
מחיר הבשר נותר ללא שינוי, למרות ביטול הקיצוב. מחיר בשר הבקר הטרי היה בין 5 ל-6 לירות לקילו. מחיר בשר עוף עמד אז על 2.6 לירות לקילו.
בראייה לאחור, הנהגת תוכנית הצנע הייתה אחת הסיבות העיקריות לקליטתם המוצלחת של מאות אלפי העולים, שהגיעו לישראל בשנותיה הראשונות. אל מול נתונים כלכליים קשים במיוחד וכמות משאבים דלה הצליח השלטון, באמצעות קיצוב קפדני, לספק לכל האזרחים מינימום של קיום במזון, ביגוד ודיור.
סרבנות מצפונית ב"קול ישראל"
ב-1966 הקריינים בקול ישראל היו אלו שהקריאו את הפרסומת בשידור חי. בזמן שידור הבכורה של הפרסומת של חברת הרכב הגרמנית פולקסוואגן התעוררה בעיה גדולה, נכתב ב"ידיעות אחרונות". משהתבקשה קריינית "הגל הקל" יעל בן-יהודה, שמתפקידה היה אז לשבץ "סיסמאות מסחריות" במשדרי הבוקר, להשמיע סיסמה זו - היא סירבן.
בן-יהודה נימקה סירובה ב"טעמים מצפוניים", שכן לדבריה, היא מתנגדת להפצת סחורות גרמניות בישראל.
משעמדה בסירובה ניסו עורכי התוכנית למצוא קריינית אחרת, שתסכים להשמיע את הסיסמה, אך כל הקריינים והקרייניות שהיו במקום מיאנו למלא את מקומה, מתוך הזדהות. בן-יהודה נקראה לנקדימון רוגל, אז בהנהלת קול ישראל, לשם בירור. רוגל הסביר לקריינית כי אין לה רשות לצנזר את הטקסטים של המשדרים המסחריים ולבסוף הצליח לשכנע אותה להשמיע את הסיסמה.
ומה קרה? בן-יהודה עשתה זאת בהתרגשות כה רבה, עד כי הסיסמה נשמעה מגומגמת. אנשי סוכנות פולקסוואגן בתל אביב נחפזו להתקשר למשרדי קול ישראל בירושלים ושאלו לסיבת ההגשה "הבלתי מהוקצעת" של סיסמתם. אולם הם לא קיבלו לכך הסבר. למחרת הם קראו ב"ידיעות אחרונות", כמו יתר תושבי המדינה, את הסיבה האמיתית.
כמה ימים לאחר מכן התקיימה ישיבת של 15 הקריינים ששידרו אז בקול ישראל. הקריינים חתמו על מכתב מחאה, שבו דרשו מהנהלת הרשות שלא לאלץ עוד קריינים לשדר סיסמאות הנוגדות את מצפונם. בסופו של דבר הוחלט שלא לחייב את בן-יהודה לשדר מודעות על נושאים גרמניים בקול ישראל.
לפנייה לכתב/ת 
