צחוק מהחוק: מתחם השעשועים הירושלמי כמשל
ליד בית המשפט העליון הולך ומוקם מתחם בידור. חמישה קילומטרים משם שוכן הר הבית, שבסמוך אליו שכנה לשכת הסנהדרין - בית המשפט העליון של אבות-אבותינו. איזה מסר חינוכי אנו מעבירים היום לילדינו, בסמיכות הסמלית בין הרוח לשעשועים, ואיזה מסר קלטו הילדים שעלו לבית המקדש ולשכת הסנהדרין?
ממש מול בית המשפט העליון, הולך ומוקם מרכז הבידור הירושלמי. אינני בקי בתוכניות, אך אל מול הבניין המהודר, המאופק, המשרה מכובדות - ניצבת כבר "תיבת נוח" גדולה מעץ, ובמרכז המתחם נמתח מעין אוהל לבן ענק החופף על מרחב שבו ישכנו, על פי הפרסומים, בתי קולנוע, מסעדות ואולי אף מזללות מספר. וכל זה אל מול בית המשפט העליון, משרד החוץ, וקצת יותר פנימה - משרד ראש הממשלה, בנק ישראל והכנסת.
<< הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
בין מתחם השעשועים והבידור לבית המשפט העליון, חוצץ כביש סואן שכאילו מפריד בין הממלכות: ממלכת הדמיון, הקלילות והשעשוע - וממלכת כובד הראש של חריצת הגורלות לאדם הפרטי ולמדינה. אך מעל "גדר ההפרדה" עשוית האספלט נמתח גשר מהודר, שנועד לקצר את הדרך בין העולמות. אין צורך אפילו ברמזור אדום, בהשהיה או במתינות הדעת במעבר ביניהם. המעבר מהשטחי והקליל אל הגורלי, מתבצע בקלות הדעת.
במרחק כחמישה קילומטרים משם שוכן הר הבית. שם בצמוד למקום המקודש ביותר, שכנה לשכת הגזית ובה הסנהדרין. "בית המשפט העליון" של אותם הימים היה צמוד אל המקום המקודש ביותר, שאליו הייתה מותרת הכניסה אך ורק לכהנים, במצב של טהרה.
לחם, שעשועים ורק טיפת רוח
פרשת השבוע "תרומה" מתארת את גלגולו הראשון של המקדש שבמדבר, הלא הוא "המשכן". חומרי הגלם שלו
מבצע "הקש באוהל":
לתת תרומה גם כשקשה
רוחמה וייס ויונה ארזי
בני ישראל נדרשים לתרום מרכושם לבניית משכן לאל החדש. תם שלב ההצהרות, ומעתה הם נתבעים להעניק לאמירה "נעשה ונשמע" כיסוי כספי. המסע אל הלא-נודע הופך את הבקשה האלוהית לתרומה, למאתגרת במיוחד, שהרי מי יעז לתרום מרכושו בשעה שעתידו לוט בערפל?
נלקחו מהכספת הפרטית של בני-ישראל: "כֹּל נְדִיב לֵב הֵבִיאוּ: חָח וָנֶזֶם וְטַבַּעַת וְכוּמָז כָּל כְּלִי זָהָב וְכָל אִישׁ אֲשֶׁר הֵנִיף תְּנוּפַת זָהָב לַה" (שמות ל"ה). כל השמות הללו מתארים תכשיטים, ואפילו כאלה שהיו במקומות מוצנעים, ששימשו כחומרי הגלם למשכן, ונתרמו על ידי הנשים והאנשים מבני ישראל.
גם כאן, מרומז מעבר מהעולם האישי, הגופני, הרומנטי (בתכשיטי נשים וגברים) - אל המקודש ביותר. אך בעוד שבבניין המשכן הותכו התכשיטים והוחזרו למצבם הראשוני כחומרי גלם יקרים, ובכך זכו להעלאה ותיקון (בלשון החסידית) - כאן, במתחם שבין בית המשפט העליון למרכז הלחם והשעשועים, נמצאים העולמות זה בצד זה, ספק-מנותקים ספק-מחוברים.
מהו המסר החינוכי לקבוצות התלמידים העולות ובאות בפתח גבעת השלטון בירושלים? כיצד יתפסו את הכנסת, הממשלה ובית המשפט - שלושת מוקדי הכוח בחברה הישראלית?
ומה היה המסר החינוכי של אבות-אבותינו בהיותם תלמידי בית ספר, שעלו לרגל לירושלים לבית המקדש וללשכת הסנהדרין?
ואולי זה בדיוק ההבדל
ההבדל שבין דיני נזיקין, חבלות וסכסוכים ממוניים, שהם חלק מהחוק האלוקי שניתן בסיני - לימינו, עת בית המשפט, הכנסת והממשלה הם חלק ממציאות אנושית, דמוקרטית, אזרחית וחילונית. בין מימד של קדושה, שיש בה מהניתוק היומיומי, הזמני והרגעי - להוויית חיים יומיומית המורכבת ממזון ומשקה, משעשוע ומכובד ראש.
אך דומה כי גם ההבדל המתבקש הזה, איננו פותר את המועקה הקלה שאני חש בנוסעי מדי יום בין גבעת המשפט במדינת ישראל המתחדשת, לגבעת השעשועים ההולכת ומתפתחת למול עיניי המשתאות.
אינני מתחסד, וברי לי כי חשוב שבירושלים יהיו מרחבי שמחה פשוטה, הנאה, תרבות ואף שעשוע. אך דומני כי נדרשת מאיתנו איזושהי תרבות, איזשהו כבוד עצמי ובידול בין מימדי החיים הכה שונים שלנו.
נדמה לי כי החינוך האזרחי שהייתי רוצה להעניק לדור הצעיר, הוא שאל המשפט והממשל מתייחסים בדרך ארץ, בכבוד. כבר חז"ל לימדו אותנו במסכת אבות "אלמלא מוראה של מלכות, איש את רעהו חיים בלעו"; ועוד לימדו אותנו כי "דינא דמלכותא דינא" - דין המלכות הינו דין.
כשאנו רואים את זילות החוק בקרב שועים וראשי עם, ואת הפיכתו לסוג של המלצה, ולא תנאי בסיסי לחיים מתוקנים והגונים - נדמה לי כי השכנות הזו בין הגבעות משדרת מסר הפוך ואולי אף קלוקל.
לפנייה לכתב/ת 
בין היכל הצדק להיכל השעשועים
צילום: יהונתן צור
הרב רפי פוירשטין
צילום: גבי מנשה
מומלצים
