התיכון מדכא אותי
יש לי רק עוד שנה וחצי עד היום שבו אברח מהמקום הזה. יכולתי ללמוד כל כך הרבה בזמן שנגזל ממני. אני רוצה לקוות שבתי החרושת לבגרויות ייסגרו
התיכון נותן לאנשים שאיבדו כל רצון ללמד, שרוצים לעשות כמה שפחות ולחזור הביתה כמה שיותר מוקדם את התואר "מורה". התואר הזה הופך אותם לדיקטטור של הכיתה, למי שיש לו זכות להטיף בצדקנות ולצעוק. למי שיש לו זכות לקבוע על מה עליי לחשוב. מורים כאלה בדרך כלל לא אוהבים שאלות. הם מתנגדים להתעניינות ובעיקר שונאים את השאלה "למה צריך ללמוד את זה?". אני חושבת שהם לא יודעים את התשובה והדבר מביך אותם או שהם שחוקים וניסיונות התנגדות מכעיסים אותם.
עוד בערוץ הדעות של ynet:
בין הגר הנוכרית לשיקסע של נתניהו / יצחק טסלר
הצוואה הגאה של שולמית אלוני / עירא הדר ומיכל עדן
פעמים רבות זכיתי להבין שאני בעצם רק שורה של מספרים. בבית הספר היסודי הציקו לי באופן יומיומי, אבל היו לי ציונים מעולים ולא הפרעתי אף פעם בשיעורים. מעבר לזה לא עניינתי אף אחד. חלק מהמורים שלי כל כך ציניים וקרים עד שיש תחושה שהם לא מודעים אליך, להשפעה שלהם על החיים שלך. מבחינתם אתה "תלמיד", לא בן אדם. תמיד שנאתי את המילה הזו. היו לי גם מספר מורים שהיו מעולים, מורים שאתה מרגיש ששמחים לבוא בבוקר ללמד וזה כל ההבדל, באמת. אני חושבת שאם הייתי מרגישה שהמורים שלי רואים אותי, סומכים עליי ומכבדים אותי, אם במקום לדרוש כבוד כלפי המורה, הוא היה מדגים בעצמו כיצד כבוד אמור להיראות, כל חוויית הלימודים הייתה לגמרי אחרת.
איבדתי את עצמי
אך איך אפשר לצפות ממורים להיות מחנכים אמיתיים, עוצמתיים ומעוררי השראה, כשאין להם כמעט השפעה על תוכנית הלימודים? כיצד אפשר להאשים אנשים מוכשרים הבורחים ממקצוע ההוראה, כשאין להם מקום לבטא בו את עצמם? האם באמת אפשר להאשים מורים שנשחקים ומאבדים עניין?
אני מתהלכת בבית הספר, עוברת מכיתה לכיתה ומרגישה מושתקת. אני מרגישה שיכולתי ללמוד כל כך הרבה דברים בזמן שנגזל ממני. בשיעור מתמטיקה הראשון השנה, המורה הודיעה שכדי להצליח בחמש יחידות צריך "לאפסן את החיים בקופסה". כעסתי ואמרתי לעצמי שלא אעשה זאת, אבל זה קרה בלי לשים לב. מתחילת השנה אני קוראת פחות, מציירת פחות וכותבת הרבה פחות. אני מרגישה שאיבדתי את עצמי, שאכזבתי את עצמי. אבל בינתיים יש לי ציונים טובים, כך שלפחות מבחינת בית הספר אני מוגדרת כ"הצלחה".
מה שכן, אני חייבת לבקש מעצמי סליחה על שהתעצלתי, שלא הלכתי לבית ספר דמוקרטי ושלא ניסיתי להתקבל לתיכון לאומנויות, שלא הסכמתי לקום מדי יום בחמש בבוקר, לנסוע בשלושה אוטובוסים ולחזור הביתה מאוחר. שהאמנתי שללמוד כמו שצריך אפשר בכל מקום, שלא ניחשתי כמה רע יהיה לי בתיכון האזורי. ואני גרה בעיר שבה החינוך נחשב טוב באמת. הוויתור הזה הוא אשמתי הבלעדית.
רולטה פוליטית על חשבון בני אדם
אנשים יגיבו שאני בכיינית, שזו ערימה של שטויות. יגידו שאני רק ילדה בת שש עשרה ושאני אתגעגע לתקופת התיכון, שאלו השנים הכי יפות. אבל יש ימים שבהם אני מגיעה בבוקר לבית הספר, אני מסתכלת על המבנים האפורים ועל המדרגות שצבועות בצבעי גיר עזים, ויש לי בחילה, אני מרגישה כלואה ולתחושה הזו אני בוודאות לא אתגעגע.
אחת עשרה שנים במערכת החינוך יסתיימו בקרוב. עדיין לא הצליחו לכופף לי לגמרי את הראש, נשארתי ביקורתית במקום שאומר שביקורת בונה אבל בעצם מעריך צייתנות ומדי פעם אני נתקלת במורה שמעריכה גם חשיבה עצמאית.
הרפורמה של השר פירון אותי כבר לא תכלול. אני רק יכולה לקוות בשביל הבאים בתור, שהאנשים שם למעלה במשרד החינוך אולי בכל זאת יודעים מה הם עושים. מקווה שהם זוכרים שמערכת החינוך מורכבת מאנשים, מורים ותלמידים, שמושפעים מהבחירות שלהם ולהאמין שהם לא משחקים ברולטה פוליטית על חשבונם של בני אדם.
יש לי רק עוד שנה וחצי עד היום שבו אברח מהמקום הזה. אבל אני רוצה לקוות ש"למידה משמעותית" היא לא רק סיסמה ושבתי החרושת לבגרויות ייסגרו לאלתר.
אור סגל, בת אדם, מציירת, כותבת, תולעת ספרים וגם תלמידה.
גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il
לפנייה לכתב/ת 
