סירק דה סוליי חוזרים: ביקור מאחורי הקלעים
כסאות מתעופפים, לוליינים משתלשלים מגובה 35 מטר והמון מוזיקה: המופע "קידאם" של "סירק דה סוליי" , שיגיע השנה לישראל, הוא "סיפור על עולם הדמיון", לפי היוצר שלו, ו"לוגיסטיקה גדולה", לפי המפיק שוקי וייס. בשביל האמנים זו עבודה אהובה - והזדמנות לבקר בארץ: "מצפים לקהל חם"
עוד לפני שהסתיים הביקור הראשון של "סירק דה סוליי" בישראל, היה ברור לחברי הקרקס, להפקה המקומית ובעיקר לקהל שהם חייבים להגיע לכאן שוב. בפעם הקודמת הם הציגו מול כ-100 אלף צופים נלהבים בהיכל נוקיה את "אלגריה", שזכה לביקורות נלהבות כאן. אבל כל זה לא קרה לפני שחלפו 12 שנים של נסיונות, עשרות פגישות, תיאומים וחיפוש אחר ההיכל המתאים למפרט הטכני המורכב של הקרקס - שלא רק שצריך להכיל את הבמה המורכבת, אלא חייב גם לספק שירותי הפקה לכפר נודד של עשרות לוליינים מלווים ב-40 טונות ציוד.
ולגמרי מדובר בכפר. עם 80 עובדים, 46 אקרובטים המגיעים מ-50 מדינות, שמופיעים על הבמה המסתובבת הנודדת הגדולה בעולם. הכל חייב לתקתק במקצועיות, בדיוק, ותוך שמירה על כללי בטיחות קפדניים - בעיקר לאור התאונות הטראגיות שאירעו לאחרונה בשלוחת הקרקס המופיעה בלאס-וגאס. לא פשוט בכלל לשנע הפקה כזאת ממדינה למדינה, כולל חדרי האימונים שלהם, התלבושות, האיפור ואפילו מכונות הכביסה והייבוש שנוסעות איתם לכל מקום. "זו לוגיסטיקה גדולה", מספר המפיק שוקי וייס האחראי על הבאת המופע לישראל. "כל פריט חייב להגיע. אין תחליפים, אין להביא משהו במקום".
אז הם הבטיחו לחזור, וכעת הם מקיימים: ב-6 באוגוסט יגיע לישראל הכפר של סירק דה סוליי, הפעם עם "Quidam" (קידאם) - מופע אמנותי יותר ושונה מ"אלגריה", אם כי עדיין כמוהו מרהיב בצבעוניותו, עוצר נשימה בתרגילי הלוליינות שלו - ומלא במוזיקה. "קידאם" מספר את סיפורה של זואי המשועממת, שהוריה מתעלמים ממנה והיא פוגשת בדמיונה את קידאם, חובשת את כובעו - ומשם נסחפת אל עולם שכולו קסם. "הבמאי פרנקו דראגון רצה ללכת לכיוון יותר אינדיבידואלי", מספר המנהל האמנותי של המופע, לוק אולאט, "זה סיפור על עולם הדמיון שיש לכל אחד מאיתנו בעצם, גם ילדים וגם מבוגרים שהיו פעם ילדים".
ועולם הדמיון אכן מתעורר מול "קידאם". כסאות מתעופפים באוויר, דמויות משתלשלות מגובה 35 מטר כשכל מה שמחזיק אותן הם בדים צבעוניים - וכמובן, סימן ההיכר של הקרקס המפואר הזה: לוליינים שהם שחקנים שהם רקדנים, המגמישים בכל דקה נתונה את גבולות הגוף. גם לאדישת-קרקסים כמוני קשה שלא לפלוט קריאת "אמאל'ה זה מטורף", או להחזיק חזק את ידיי על הפנים, במין תפילה שהמשוגעים האלה לא יפלו משום חבל. נסחפתי.
אני פוגשת מאחורי הקלעים את המשוגעים האלה - קופצים, נמתחים או מתרכזים בלהירגע רגע לפני שהם עולים על הבמה. הם נראים מלאי אנרגיה והתרגשות, אף שזו הפעם המי יודע כמה שהם ייתלו על קשת הברזל העצומה ויהפכו עשרות
חבלים לחדר משחקים ענק. אני תוהה כמה זה שוחק, עד כמה הם מרגישים "עוד יום בעבודה", ומה עם הגעגועים למשפחה. ליסה סקינר, לוליינית ורקדנית בלט מאוסטרליה, לא מתלוננת: "אני אוהבת את העבודה הזאת. אני אפילו רוצה לנסות תמיד גם את התפקידים של האחרים, על המתקנים שלהם. אני עושה את זה כבר שבע שנים, חיה על שתי מזוודות, מתרגלים לזה. כל 10 שבועות נוסעים לשבועיים הביתה - אז זה לא נורא כל כך".
במהלך ההופעה השחקנים גם משתפים את הקהל, ומעלים כמה בני מזל אל הבמה, להשתתף באחד הקטעים. עולם הדימיון של "קידאם" כמו חודר אל תוך המציאות של כסאות האולם, פוער בה חור ששואב את המשתתף הספונטני פנימה וגורם לו לשחק ולהשתטות כילד קטן. "בכל מדינה מגיבים למופע אחרת", מספרת לי קטה בנהגי ההונגרית, "אבל שמעתי שאנשים בישראל מאוד חמים, אז אני מצפה לקהל טוב".
