ברוס דרן: 'עכשיו אני מוכן להתחיל להתחרות'
כבר שנים רבות שברוס דרן רץ מרתון, אבל בסרטו החדש "נברסקה" הוא מגלם זקן דמנטי שמדדה לאורך קילומטרים. המסלול הארוך והמפותל של השחקן בן ה-77 עוד עשוי להביא לו אוסקר השנה, אבל הדרך לא היתה קלה. "עשיתי תפקידים שמאה שחקנים סרבו לעשות לפניי", הוא מספר בראיון
ולפני כן טרנטינו דווקא משבח: "ברוס דרן הוא נכס לאומי"
טרנטינו התעקש שהוא מסר את התסריט רק לקומץ שחקנים, ודרן, שהופיע בסרטו הקודם, "ג'אנגו חסר מעצורים", הוא אחד החשודים העיקריים במעשה. על פי החשד, דרן מסר את התסריט לסוכן שלו, וזה החל להפיץ אותו ברבים. בסופו של דבר, אתר הרכילות Gawker פרסם ליניקים לתסריט, והבמאי הזועם עומד לתבוע את האתר, שטוען מצדו שזאת מניפולציה על התקשורת של טרנטינו.
הדרמה השנייה - החיובית - היא שדרן סוף סוף שוב מועמד לאוסקר על תפקידו ב"נברסקה" של אלכסנדר פיין, 35 שנה אחרי שהיה מועמד על "השיבה הביתה". סיכויו של השחקן הוותיק היו טובים יותר, אלמלא ניצב בפניו מתיו מקונוהיי, שגורף כל פרס אפשרי על הופעתו ב"מועדון הלקוחות של דאלאס".
גם אם יפסיד במירוץ לאוסקר, דרן יכול להתנחם בכך שבמסגרת הקאמבק שלו למרכז התודעה, הוא כבר צבר הישגים מרשימים אחדים, כולל זכייה בפרס השחקן המצטיין בפסטיבל קאן האחרון, ובפרס איגוד המבקרים האמריקאי. "מעולם לא חיפשתי פרסים ומדליות, ולא חיכיתי לחזור הביתה עם האוסקר", הצהיר דרן בראיון ל-ynet במהלך פסטיבל קאן האחרון. "אני חושב ש'נברסקה' הוא הסרט הכי טוב שעשיתי בקריירה שלי והעבודה שלי בו היא העבודה הכי טובה שעשיתי במהלך כל השנים בהן אני משחק".
"נברסקה" שמגיע השבוע לבתי הקולנוע בישראל, ומועמד לששה פרסי אוסקר, הוא סרט אנושי, משעשע ומרגש של פיין ("דרכים צדדיות", "היורשים"). עלילתו עוקבת אחר המסע של וודי (אותו דרן מפליא לגלם), קשיש אלכוהוליסט משועמם ונרגן ממונטנה שסובל מדמנציה ומחפש אחר ריגושים. הוא החליט שהוא זכה במיליון דולר בהגרלה, ומתחיל ללכת ברגל לעבר לינקולן, בירת נברסקה כדי ללקט את כספי הזכייה. אשתו חסרת הסבלנות של וודי (ג'ון סקוויב, המועמדת גם היא לאוסקר כשחקנית משנה) שמתקשה לשאת את מעללי בעלה, מזדעקת מצעדו הנוכחי של בעלה, ומזעיקה את בנם (וויל פורטה).
הבן הסקפטי חושב שכל עניין ההגרלה היא מזימה לשכנע אנשים לחתום על מינוי למגזין, אבל אחרי מספר ניסיונות של אביו לצאת לעבר האשליה שלו, הוא מחליט לפצוח יחד עם אביו במסע לנברסקה. המסע כולל ביקור בעיירת הולדתם ומפגש עם קרובי משפחתם, וכמובן עוסק במערכת היחסים שנרקמת בין בין האב לבן.
"כשאלכסנדר הראה לי את התסריט של 'נברסקה' כבר לפני תשע שנים, ראיתי שם דמות שריגשה אותי", מעיד דרן. "וודי לא זז מהר ולא מגיב מהר, הוא אדם אשר הפסיק לחלום לפני הרבה שנים, והוא אלכוהוליסט. אבל יש שתי תכונות נהדרות שמאפיינות אותו: כנות והגינות. וזה מי שהוא. חבל שבנברסקה ובכל מקום כזה בארצות הברית, אתה רואה אנשים שלא התייחסו אליהם בהגינות. קשה למצוא הגינות בימינו".
דרן מעיד שהוא נמשך לתסריט גם מסיבות אישיות. "אף פעם לא היה לי קשר אמיתי עם אבא שלי, ועל ידי הסרט הזה, הרגשתי שאני מוצא אותו", הודה.
מה למדת מהמפגש עם מדינת נברסקה?
"לפני שיצאנו לדרך, לא הכרתי את נברסקה, ממנה הגיע פיין. מתברר שזוהי מדינה של שחור לבן. אין צבע בנברסקה, ולכן לא מפתיע שאלכסנדר בחר לצלם את הסרט בשחור-לבן. יש אמנם צבע באנשים, אם אתה עוצר ובוחן אותם, אבל מסביב אין צבע - לא היה שם גשם 11 שנים, ואין שום כלום חוץ מתירס. זה לא רק אזור מדוכא, זה אזור נשכח. אבל אף אחד לא עוזב, ואף אחד לא רוצה לצאת משם. האנשים שכן יוצאים מנברסקה, כמו אלכסנדר, עושים משהו בחיים שלהם".
איך התרשמת מאלכסנדר פיין?
"ציפיתי לעבודה עם אלכסנדר כי הוא בעל חזון. והסיבה שהוא נהדר בשבילי היא שהוא לא מפחד לחקור את מדעי התנהגות. גם אם אין לך דיאלוג, זה לא אכפת לו. הוא מתמקד בפנים, שאומרות הכל. הוא ממש חוקר את הפרצופים. אלכסנדר השתמש לפעמים בחוואים שהוא הכיר מהאזור בתור שחקנים. מהפרצופים שהוא מקבל, אלכסנדר מספר סיפורים. הוא פרנק קאפרה של תקופתנו. הוא עושה סרטים על אותם אנשים, שפרנק עשה עליהם סרטים.
"עבדתי כבר עם גאונים, אבל לא היה אף אחד שסמכתי עליו כמו שסמכתי על אלכסנדר. זה לקח 14 טייקים להביא למה שהוא רצה, וגם שכבר עשינו טייק אחד טוב כמו שהוא רצה, אלכסנדר היה אומר: 'אז בואו נעשה עוד אחד'. תהיתי למה? למה והוא הסביר: 'אולי יקרה משהו שעדיין לא קרה'. הוא שיגע אותנו עד שהוא קיבל מה שהוא רצה, וזה היופי של זה. הדבר הכי טוב באלכסנדר הוא שהוא מעז לחלום. הוא חולם שישים ימים בצילומים והוא גורם לך לרצות לעשות את אותו הדבר".
דרן נולד בשיקגו למשפחה מיוחסת של פוליטיקאים, עורכי דין ואנשי עסקים. הוא בחר למרוד במורשת והחליט להיות שחקן. בשנות ה-60 וה-70, דרן התארח בסדרות טלוויזיה מפורסמות כמו "בוננזה", וגם שיתוף פעולה עם אלפרד היצ'קוק, הכולל שני סרטים – "מארני" ו"מזימות". "היצ'קוק אהב אותי", מתגאה דרן, "הופעתי בתכנית הטלוויזיה שלו כמה פעמים. כשצילמנו את סרטו 'מזימות', ישבתי לידו ביום הראשון כדי שלא אפספס את ההזדמנות הזאת לדבר אתו, ושאלתי אותו למה הוא בחר דווקא בי.
"ואז היצ'קוק הסביר: 'בגלל שמר פקנו רצה מיליון דולר עבור התפקיד. שאלתי מי זה מר פקנו, והוא אמר – 'זה השחקן מהסנדק'. מסתבר שהיצ'קוק פשוט ביטא את השם שלו לא נכון, והוא התכוון למר פאצ'ינו, שביקש יותר מדי כסף".
במהלך הקריירה המתמשכת והשורדת והלא אחידה ברמתה שלו, דרן הופיע ביותר מ-80 סרטים, אבל לא הצליח להפוך לכוכב, כמו חברו הטוב ג'ק ניקולסון, והוא הרבה להופיע בתפקידי משנה, רצוי של נבלים. "עשיתי סרטים שאנשים לא ראו בכלל", מתוודה דרן המפוכח והכן, "ולפעמים עשיתי תפקידים, שמאה שחקנים סרבו לעשות אותם לפניי". בין הסרטים הידועים שלו: "הם יורים גם בסוסים", "הנהג" והעיבוד של ג'ק קלייטון ל"גטסבי הגדול", בו השתתפו גם רוברט רדפורד ומיה פארו.
דרן הוא אביה של השחקנית לורה דרן, הזכורה לטוב משיתופי הפעולה שלה עם דיוויד לינץ' ("קטיפה כחולה", "לב פראי", "אינלנד אמפייר") ומהסדרה "מוארת". וגם היא עבדה בעבר עם פיין בסרט הביכורים שלו "החברות של רות". אני מאוד גאה בלורה", מתמוגג דרן.
"בגיל תשע היא הכריזה שהיא רוצה להיות שחקנית, אז אמרתי לה שני דברים: תלמדי לרקוד - צריך לדעת לרקוד כי השחקנים הכי טובים יודעים לנוע בפני איום המצלמה. כשמצלמים, כולם מסתכלים עליך, ואתה רואה אנשים עושים דברים שונים, אז צריך לשכוח את זה ולרקוד סביב הבעיות. לורה אמרה לי שזה לא שייך, והיא הסתדרה טוב מאוד בלי הריקוד. דבר שני שאמרתי לה: קחי סיכונים - קחי תפקידים שהם מסוכנים. והיא ממש טובה ומצליחה בלקחת סיכונים".
הרבה לפני שהריצות למרחקים ארוכים הפכו לטרנד חובק עולם, דרן כבר היה אצן מצטיין. "רצתי כבר 300 מרתונים", הוא מתגאה. "בשנות ה-50 הייתי ממש טוב, ואפילו נכללתי בקבוצה האולימפית. למעשה, קריירה של שחקנים היא עסק לאצנים - במרתון אף אחד לא מתחיל להתחרות עד שכולנו גמענו כבר 26 ק״מ. מאחר שמבחינת קריירה, אני נמצא עכשיו בק״מ ה-28 או ה-29. עכשיו אני מוכן להתחיל להתחרות, ואם למישהו יהיה האומץ ללהק אותי זה יכול לעזור לו, ואולי לא. בכל מקרה, אני לא מסתכל על העבר שלי. אני עם הפנים קדימה".
ומה אתה חושב על הוליווד של ימינו, בהשוואה לתור הזהב של שנות ה-70?
"כיום, אף אחד לא חוקר יותר כשהוא עובד על תפקיד, ולא ממשיך לעבוד במלאכה, כמו שאנחנו נהגנו לעבוד. כיום, אנשים רוצים להגיע להוליווד רק כדי לקבל כוכב במדרכה וללכת למסיבות".
