החיה המסתורית, והעברית של מאיה חנוך

בן, הגיבור המספר, מגלה שחיה מסתורית פוגמת בדפי הספר שקיבל במתנה, אותו הספר ממש שהילד הקורא מחזיק ברגעים אלו. פעם מחוררת החיה חורים קטנים בעמוד, פעם היא משאירה עקבות ופעם כתמי קטשופ בריח גבינה. מי זה יכול להיות? בן מדמיין ללא גבולות, והילדים מוזמנים להמריא יחד איתו.

מאיה חנוך. עושה את זה שוב, אבל אחרת (איור: נטלי פודלוב)

חנוך לחלוטין שמחה להעז בספר הזה. היא מפליגה על כנפי הדמיון ובוראת יצורים מטרידים כמו דינוזולק מנומר צוואר, תולעית לקסוליטית ואפילו מפלצתולעטיראונוזור. היא מייצרת שמות תואר ומילים בהתאם לצורך, למשל "פוזלני", וסוחפת את הקוראים להרפתקה מופלאה, שהרבה הומור בצדה. רגע אחד מדמיין בן "חיה פצפונית עם שיניים, זנב, אצבעות והרבה ציפורניים", ובמשנהו מסתובב כאן טורף פסיכופת, עם חיבה לקציצות ולסת של שור. בכל שלב, כאמור, מוזמן הילד להעלות השערות משלו, לשמש כחוקר זעיר ולחפש עקבות למי שעשה שמות בעמודי הספר.

לשון מסתבכת

במובנים אחרים, הלשון של חנוך מסתבכת וקצת מסבכת. מי שירצה להקריא את הספר לבתו, למשל, יצטרך "לבלוע את הצפרדע", אחרת יקלקל את החריזה ואת הסיפור. כבר בשם הספר, שהוענק לו בזכות המשפט החוזר והחותם כל עמוד, "אבל מה דעתך?", הפנייה בלשון זכר וכך לאורך הספר כולו: "בחרתי בְּךָ", "מה דַּעְתְּךָּ", "מזל שֶהִגַּעְתָּ", "ת'ה רוֹאֶה", "תגיד לי אתה" - וכך הלאה. אפשר להתווכח על הצורך בפנייה בצורת רבים הכוללת (אלא אם כן שואלים את חברת הכנסת מרב מיכאלי) את שני המינים, כיוון שגם בזה יש מן הסירוס ומן ההכפפה של הטקסט לאידיאולוגיה מוכתבת מראש - אך צריך לקחת זאת בחשבון בחוויית הקריאה.

חגיגה פרועה - גם בצד החזותי

עניין נוסף שכדאי לתת עליו את הדעת הוא שיבוש השפה המובנה בספר, באופן שאמור לשוות לו, אולי, נופך "קולי" או משעשע, חופשי או שובר מוסכמות, ולעתים נשמע פשוט עילג. חנוך מקצרת שוב ושוב מילה קצרצרה גם כך, "את", ומשתמשת במכוון ב"ת'ה". "ת'ה רואה ת'שריטה?", "הוא אכל ת'משפט!", "ראיתי ת'כתם" - הבנתם את העניין.

גם בספרות המיועדת למבוגרים, רווחים הוויכוחים בנושא, והשימוש ב"ת'ה"

הופך שכיח פחות ופחות. מוזר מעט שחנוך, שלשה היטב כל כך את העברית בין עמודי הספר ומפיקה ממנה יצורים חדשים מקסימים, מבצעת בחירה שההנמקה לה רעועה למדי. אין צורך להיות טהרני עברית, כדי לרצות ביסודות אורייניים מסוימים בשלב הזה בחיי הקוראים, ומדובר במשוכה שלטעמי אפשר היה למצוא לה פתרונות אלגנטיים יותר, מבחינת המקצב בסיפור והאופי שביקשו לשוות לו.

החגיגה הפרועה של חנוך זוכה לתְאוֹם מושלם בצד החזותי, שעליו אמונה נטלי פודלוב שעובדת כיום עם שוקי הספרים בחו"ל, בעיקר. הסגנון הייחודי לה, שילוב של טכניקות ושל טקסטורות, יוצר עולם עשיר ועמוס בפרטים שהעין נמשכת להתעמק בהם. לא תמיד הקולאז' של פודלוב קל לעיכול, כיוון שההתרחשות באיורים מהירה לא פחות מזו שבטקסט. הם יוצרים עניין ואינם מתיילדים בשום צורה, אך לעתים מרחיקים את הקורא מהבנת המתרחש בסיפור העמוס גם ככה, ושולחים אותו למחוזות רחוקים במיוחד.

עבודתה של פודלוב תורמת רבות לאופי המתפרץ, המשוחרר ומלא הדמיון של הספר. יש מי שישמח לזרום אל-על עם הרוח הזו של שתי היוצרות ולהתעופף לעולמות חדשים, ויש מי שימצא את עצמו מעט אבוד - תלוי איך תבחרו אתם לפרש את המתרחש בו.