פיליפ סימור הופמן: הפך דמויות לאנשים
העובדה שהיה רחוק מאידיאל היופי הגברי בהוליווד, לא הפריעה לפיליפ סימור הופמן לכבוש את המסך ולגרום לקהל להתאהב בכל דמות ששיחק. ארז דבורה נפרד מהאיש שיצר שפע רגשות, אך עדיין לא מספיק מהן
הדרך שלו להצלחה והערכה לא היתה מובנת מאליה. פנים עגולות, עור בהיר, גוף שאף פעם לא היה קליל ורק הכביד עם השנים. מאוד שונה מהמודלים הרווחים של הגבריות הנדרשת כדי להפוך לכוכב בקולנוע האמריקני. הוא התמחה בגילום דמויות בשוליים, כאלו שלא נספרות או מעוררות תחושת רתיעה ודחייה - אבל כשהוא גילם אותן הן הפכו לאנושיות ומורכבות.
הופמן לא היה "כוכב" אלא שחקן, ובתור שכזה הוא יצר מאז תפקידו המשמעותי הראשון ("לילות בוגי" ב-1997) ובעיקר בסרטים שבהם הוא גילם תפקידים ראשיים - "טרומן קפוטה" (2005), "סינכדוכה, ניו יורק" (2008) ו"המאסטר" (2012) - כמה מרגעי השיא של אמנות המשחק בקולנוע האמריקני.
פיליפ סימור הופמן ב"לילות בוגי"
במיוחד הוא ייזכר בתרומתו לסרטיו של הבמאי פול תומאס אנדרסון. מתוך ששת הסרטים אותם ביים אנדרסון, הופמן שיחק בחמישה. הוא הבליח ב"שמונה בטוח" (1996), ביצע תפקיד לא פשוט של הומו צעיר המאוהב בגיבור של "לילות בוגי", שיחק אח מסור המטפל בגבר גוסס ב"מגנוליה" (1999), היה סחטן המפעיל שירות שיחות סקס (ובמקביל מנהל חנות מזרנים) שהתעמת עם אדם סנדלר ב"מוכה אהבה" (2002), ושיחק בתפקיד הראשי (מול חואקין פניקס) כמנהיג הכת לנקסטר דוד ב"המאסטר".
הדרך העצובה שבה נקטעה קריירה זו לא היתה לגמרי מפתיעה. המשחק וההתמכרות הפכו לשני צדדים משולבים יחד בחייו. לגמילה הראשונה הוא נכנס ב-1989, כשסיים את לימודיו בבית הספר לאמנויות של אוניברסיטת ניו יורק. על פי עדותו הגמילה הצליחה, אבל ברור שבכך המאבק לא הסתיים. בשנה שעברה הוא נכנס לעשרה ימי גמילה, ומידת ההצלחה של טיפול זה, למרבה הצער, ברורה.
הופמן ב"טרומן קפוטה"
את ההיכרות עם שתי אהבות הנעורים שלו - ספורט ומשחק - הופמן חייב לאמו. מרלין אוקונור, שגידלה אותו, את אחיו הבכור ואת שתי אחיותיו לבדה (מאז שהאב נטש אותם כשהיה בן 9) היתה עורכת דין ופעילת זכויות אדם שבהמשך הפכה לשופטת. מבחינה פוליטית היא השפיעה על נטייתו לשמאל האנטי ממסדי של המפה הפוליטית. למרות שכנער השתתף בהצגות בית הספר, את הספורט העדיף יותר, אך לאחר שנפצע בצווארו במהלך אמון היאבקות, הוא פנה למשחק שהפך לתשוקה הגדולה של חייו, לאחר צפייה בהפקה של "כולם היו בני".
עבודתו זכתה להוקרה לה היה ראוי. הוא זכה לשלוש מועמדויות לשחקן המשנה - כסוכן CIA נכלולי ב"מלחמתו של צ'ארלי וילסון" מ- 2007, ככומר החשוד ב"ספק"מ- 2008 ועל מנהיג הכת ב"המאסטר" - ועוד קודם לכן זכה בפרס לשחקן הראשי על גילום הדמות הצבעונית של הסופר והעיתונאי טרומן קפוטה ב-2005.
בסרטו של בנט מילר (חבר ילדות של הופמן) הוא יצר חיקוי מוצלח של הדמות, אך בה בעת גם חרג ממנה. בשנה שלאחר מכן דמותו של קפוטה זכתה לחיקוי מושלם על ידי השחקן הבריטי טובי ג'ונס ב"ידוע לשמצה". אבל המשחק הוא לא רק חיקוי, ומבחינה זו הסרט בו שיחק הופמן, ללא ספק הסרט הטוב מבין השניים, יוותר כזכור יותר.
שיחק גם את הנבל: טריילר "משימה בלתי אפשרית 3"
מי שהחל את דרכו בתפקידים קטנים, לא קלים לעיכול (לציון מיוחד ראוי הסוטה הטלפוני ב"אושר" של טוד סולונדז), הצליח בשנים האחרונות גם להשתחל ללב המיינסטרים - כדמות הרע המרכזי ב"משימה בלתי אפשרית 3" (2006) וכפלוטארך הוונזבי בעל הנאמנויות המורכבות בפרק השני של "משחקי הרעב". כיוון שהוא אמור להופיע בשני חלקי "עורבני
חקיין" (נובמבר 2014 ו-2015 בהתאמה), והסרט השני עדיין בשלבי הצילומים, טרם ברור אם מותו ישפיע על התקדמות ההפקה.
הופמן היה רחוק מלהסתפק רק במשחק בקולנוע. הוא המשיך להופיע בתיאטרון והיה מועמד ב-2000 וב-2003 לפרס הטוני. גם על עבודתו כבמאי בתיאטרון היה מועמד פעמיים (2001, 2003) לפרסי "הדרמה דסק" היוקרתיים. רקע זה כשחקן ובמאי שירת אותו היטב בגילום דמותו של קיידן קוטאר ב"סינקדוכה, ניו יורק" של צ'רלי קאופמן. קוטאר חוצה את הגבול בין עמדת השליטה של הבמאי, למי שחי את חייו על הבמה ובתוך אמנותו עד שהוא נעלם בתוכה.
ב-16 השנים בהן פרחה הקריירה של הופמן הוא הותיר מאחוריו לא מעט, אבל קשה שלא לחוש צער ותסכול על כך שכל השפע הזה עדיין היה מעט מדי.
