בדרך לספיר: "בעלת הבית" מאת נעה ידלין

אסא פוגל, דוקטור בלי משרה ופרוד טרי, מתעורר בוקר אחד לחדשות מבהילות: אמא שלו האהובה, סמנכ"ל מרכז תיאודור הירש לשלום בר קיימא, פרופסור להיסטוריה של עם ישראל, אספנית אנינה של אמנות ישראלית ופעילה נמרצת בשלל אגודות ידידים - חשודה שגנבה ממקום עבודתה 3.4 מיליון שקלים.

עכשיו אסא מנסה לנווט בתוך מציאות טרופה: בין אחותו המשוכנעת בחפותה של אמה לבין אחיו הספקן; בין פרודתו הנוכחת בחיי כולם לבין החברים שנעלמים, בין טעויות ותיקות לעלבונות חדשים - והכול לעיני התקשורת, שאינה נותנת מנוח.

"בעלת הבית". מה קורה כשהונאה צצה בתוך המשפחה

אבל יותר מכול עליו לבחון מחדש את דמותה המוכרת כל כך של אמו. מי היא האישה הזו, עם חוש ההומור הנהדר, השכל החריף והנטייה הקלה לצדקנות, שיושבת עכשיו במעצר בית?

"בעלת הבית" הוא ספרה השלישי של נעה ידלין. קדמו לו "חיי מדף" (הוצאת כנרת זמורה-ביתן) "ושאלות קשות לאללה - אתם שואלים, אלוהים משיב" (הוצאת חרגול, עם עובד). 

חלק ראשון

"בין היתר עולה כי למעלה מ־70% מהמרואיינים סבורים ברמה גבוהה של ביטחון כי 'החשיבה התבונית דכאנית מעצם טבעה', ולמעלה מ־80% טוענים ברמה בינונית עד גבוהה של ביטחון כי 'אין למדע עדיפות על פני סוגים אחרים של הכרת המציאות הטבעית'."

(מתוך "אנטי־רציונליוּת ואנטי־אינטלקטואליזם בתרבות העידן

החדש", עבודת דוקטורט מאת אסא פוגל)

1.

אסא פוגל לא אהב חידות. לא היה אכפת לו אם אפשר למלא דלי בעוד דלי, איך הופכים משולש לריבוע באמצעות שלושה קיסמים וחוט או כמה פעמים תיאלץ הסירה עם הכבשים לחצות את הנהר לצורך מטרה שפרחה שוב ושוב מזיכרונו, אף ששמע את החידה הזאת לא פעם.

הוא הכיר היטב את ארשת הפנים שהיתה תוקפת את חדֵי החידות רגע לפני שהשביתו את סביבתם מכל שיחה או שעשוע: עיניהם היו משתובבות, פיהם נפער קלות, מחפש אחר סדק בשיחה שדרכו יוכלו לחדור פנימה, תשמעו חידה, תשמעו שנייה משהו, מי שמכיר את זה שלא יגיד כלום. אַחַר היו חדים את החידה, או שולפים את קוביית העץ עם הלולאות וההשחלות, או מניחים על הרצפה חמישה גפרורים, והנה עכשיו רק הם לבדם בחדר יודעים את התשובה לשאלה שאיש לא ידע בכלל שהיא קיימת, וכבר הושלם כיבוש השטח, שכן זה טבען הרודני של חידות, שהן תובעות מסביבתן את כל תשומת הלב.

מדי פעם היו מעירים בשביעות רצון: אבל הגפרור הזה עדיין נוגע לך בזה, או: אבל אין לך דלי שלישי, יש רק שניים, כאילו היו הם עצמם בעליה החוקיים של החידה ולא רק סוכניה עלי אדמות. בכלל, אסא שם לב שרבות מן החידות היו קשורות במים. דליים, נהרות, ליטרים ושלישֵי ליטרים וגדות למכביר. אפילו הכבשים יובאו ממכורתם אל גדת נהר שורצת זאבים, את האימה הזאת אסא זכר, בלי לזכור את הפואנטה.

אבל הוא לא הצליח להעלות שום הסבר מניח את הדעת, שבזכותו יוכל לעצור הכול באמצעו של עוד דיון איום בעוד חידה משעממת, ולומר, תגידו, שמתם לב שבכל החידות האלה יש תמיד מים? ברגע של קרבה מדומה סיפר את זה לבחורה הראשונה שיצא איתה אחרי שנפרד מיפעת. היא אמרה, אבל יש מלא חידות שהן לא במים, ונתנה לו דוגמה לבדיחה, ואסא אמר, חידה, חידה, וגם דוגמה לחידה היא נתנה לו, ואסא התעקש עוד קצת, ניסה לשכנע, ביקש בלבו שתסכים, פחות מתוך שהיה אכפת לו באמת אם חידות מתרחשות במים, אלא שרצה להוכיח לצופה דמיוני שהם מבינים זה את זה, שהם עדיין קרובים, שהוא לא כישלון גם בזה.

אבל אז היא אמרה, נראה לי שגם אם היית מסביר לאנשים את מה שהסברת לי, לא כל כך היו מבינים למה אתה מתכוון, ואסא ידע שהיא צודקת, ובכל זאת לא התקשר אליה שוב. עכשיו ישב מול אחותו, אביטל, וניסה לכבוש לכבודה את קוצר סבלנותו כשניסתה להיזכר איך זה בדיוק הולך, שנייה, שנייה, תנו לי רגע. אלישבע אמרה, אני מקווה מאוד שזה שווה את זה, ואביטל אמרה, שווה, שווה. אוקיי. אז ככה. החידה הזאת זה כאילו דרך לזהות פסיכופתים אמיתיים — מי שעונה בצורה מסוימת הוא פסיכופת, עם ראש סוציופתי.

אוקיי? אמוץ אמר, זה הולך לעצבן אותי? ואביטל אמרה, באיזה קטע? ואמוץ אמר, בקטע של איזה משהו דבילי כזה על פסיכופתיה וסוציופתיה של אנשים שלא מבינים לא מה זה זה ולא מה זה זה, ואסא אמר, נראה לי שאם אתה עומד בתוכנית ריאליטי על פסיכיאטריה אתה תעמוד גם בזה, ואמוץ אמר, זה ממש־ממש לא תוכנית ריאליטי, די כבר להגיד את זה, ואסא אמר, מטפלים שם — מה זה מטפלים שם, אתה מטפל שם — בילדים, מול מצלמות הטלוויזיה, אז מה זה תזכיר לי, ואמוץ אמר, קודם כול אני עוד לא מטפל שם באף אחד, זה בפיתוח, ובי"ת, זה הרבה, אבל הרבה יותר מורכב מזה, ומיכל, אשתו, העירה, זאת באמת תוכנית מאוד עדינה, אני ראיתי פיילוט, ואסא התאפק ולא אמר, אה, אם זה הרבה יותר מורכב מזה אז אוקיי.

אלישבע אמרה, תעשו לי טובה כי כבר באמת אין לי כוח יותר לדיון הזה, ואז פנתה לאביטל ואמרה, אוקיי, אז יאללה, בואו נשמע את החידה על הפסיכופתים, ואביטל אמרה, אז ככה. יש שתי אחיות,

והן הולכות להלוויה של אמא שלהן. אחת האחיות פוגשת בהלוויה גבר מושלם, גבר חלומותיה, ואסא אמר, אני מכיר את זה, זה משהו עם רצח, זה רץ באינטרנט, ואביטל אמרה, אל תגיד כלום! ואסא אמר, אין לי מה להגיד, אני ממילא לא זוכר, ואביטל אמרה, אז תסתום.

בקיצור, היא רואה שם את גבר חלומותיה, אבל אחרי ההלוויה היא לא מצליחה לאתר אותו או לגלות מי הוא בשום פנים ואופן. כעבור חודש, היא רוצחת את אחותה. השאלה - ושאף אחד לא יגיד כלום אלא תחשבו בשקט בראש כי כעיקרון אמורים לכתוב את זה על פתק - היא למה היא רצחה את אחותה. אביבה, שעישנה כל העת על ספה צדדית כדי שלא לנשוף את העשן על נבו הישן בסלקל, אמרה, זה ברור, לא? או שאני מפספסת משהו, ואביטל אמרה, סבתא, אל תגידי כלום, שנייה, טוב? ואביבה אמרה, אני לא אומרת אבל זה נראה לי ברור, או שאני מבינה יותר מדי בהלוויות או שזאת חידה קצת קלה, לא? ואמוץ אמר, סחה על הנימוס, סבתא, את יכולה להגיד "טיפשית", ואביטל אמרה, למה, אתה יודע? ואמוץ אמר, נראה לי שכן, ואביטל אמרה, אז אוקיי, אף אחד פה לא יופתע באמת אם יסתבר שאתה פסיכופת, ואמוץ אמר, פסיכופת וסוציופת, אל תשכחי, ואביטל התעלמה במופגן ואמרה, כולם חשבו? וכולם אמרו כן. אביטל המתינה רגע, כמבקשת למשוך את הרגע הלא אופייני, שבו העיניים כולן נשואות אליה, ואסא שאל את עצמו שוב איך מצליחה האישה הזאת לחלוש על חברת נדל"ן, אם יש לה אולי כריזמה שנעלמת ממנו, כמו דיו סתרים שנחשף רק כשמחממים אותו.

"בעלת הבית", מאת נעה ידלין. הוצאת כנרת זמורה-ביתן. 335 עמ'.