לירן גולוד: עובדת את האדמה

בכפר קטן בצפון הארץ יורי ואביגיל חיים יחדיו בשלווה יחסית. הוא חקלאי, והיא מנהלת את עסק הצימרים המשפחתי. שניהם מחכים לשיבת בנם היחיד, שוני, ארצה, כדי שיבנה את ביתו על חלקת הבנים הממשיכים שעומדת להפשיר. אבל שוני מתגורר בניו יורק, ממעט להגיע הביתה לביקור, ואין לדעת אם אי פעם ישוב.

רוצים לקרוא פרק ראשון מ"עבודת אדמה"? היכנסו לכאן!

עד שיום אחד הוא שב, אבל מחליט להשתמש בחלקת האדמה שברשותו למטרה אחרת, אולי חסרת תכלית. בזאת עוסק ספרה הראשון של לירן גולוד, "עבודת אדמה". 

"הרומן שכתבתי הוא ספר חורפי, שבו החיות והטבע מהווים גיבורים לא פחות מבני האנוש שמאכלסים את הסיפור", מספרת גולוד.

ספרה של לירן גולוד. קרקע של בנים ממשיכים

"הוא גם מספר הרבה אודות המקום בו גדלתי, בית הלל שבצפון. יש סופרים שכותבים רומנים היסטוריים ומטפלים בנושא שמאוד רחוק מהם. ויש סופרים שפשוט צוללים אל תוך ההוויה שלהם. הספר הקטן שלי, שכתבתי תוך 11 חודשים בזמן מהיר יחסית, כתב אותי, ואת המקום שלי, למרות שכל מה שקורה בו הוא לגמרי מהדמיון".

עוד סופרי ביכורים במדור:

• לשלוח את אלוהים לעבוד בשירות לקוחות
• "האנטר ס. תומפסון היה חושב שאני חננה "
• אלדד גיל: לגור בבית עם לב שבור
  

עבודת הקלדה

גולוד נולדה ב-1978 בקריית שמונה, וגדלה במושב בית הלל כל חייה.

את שבע השנים האחרונות בילתה עם בן זוגה בניו יורק, כששימשה כמנהלת תחום אמנות פלסטית וספרות בקונסוליה הישראלית, במטרה, בין השאר, לקדם כותבים ישראלים בזירה הספרותית האמריקנית - שוק די סגור עבור ספרות מקור מארצנו. כך שסופרים וספרים היו חלק מחייה שמעבר לים, עד שהחליטה לחזור לכאן, ולגדל את בנה הראשון במקום בו גדלה. כמה אנשים באמת חוזרים לחיות במקום בו גדלו, ומהם היתרונות והחסרונות? קשה לגולוד לקבוע. הרי היא רק חזרה, והספר הזה, שנכתב בדירה הקטנה שחיה בה בקווינס, יוצא כעת (בהוצאת כנרת זמורה-ביתן), ובימים אלו מגיע למדפי המושב הקטן והסקרן.

"'עבודת אדמה' הוא בעצם הרומן השני שלי. את הראשון שכתבתי גנזתי. אבל הספר הזה נולד בעקבות צפייה לילית בבית קולנוע במנהטן בסרטים שעוסקים בעבודת אדמה בשנות ה-70, מהפן האמנותי. דמויות כמו רוברט סמיתסון וריצ'ארד לונג, לצד עוד אנשים שנחשבו אז לתמהוניים, בנו והציגו עבודות אמנותיות בטבע, כמעין עבודת אדמה. תוך כדי הצפייה בסרטים, ולא צריך לציין שבן זוגי ואני ישבנו לבד באולם, חשבתי על היחס של אנשים לאדמה, דווקא בארץ.

"כאן אדמה היא קודש שיש להילחם עליו, האדמה היא מיתוס בתרבות הישראלית. הדמות של שוני ברומן בעצם לוקחת את האדמה הזאת, הקדושה הזאת, ומכוונת אותה מראש למשהו אחר. עניינה אותי גם ההתנגשות בין האנשים שאתה גדל איתם כל ימי חייך, ופתאום לוקח משהו שהוא יקר להם ועושה איתו כבשלך. בתחילת הכתיבה נוצרו יורי ואביגיל, הגיבורים, אבל לא רק הם הגיבורים. גיבור זאת מילה קצת גדולה. כי גם הקיפודים שטבעו בבריכה (מופיע בספר) או החתול שולץ הם דמויות חשובות, מבחינתי, במארג הסיפור. הסצנה הסופית בספר משקפת את המארג הזה בדיוק. בלי ספוילר רק אומר שכולם כל הזמן נמצאים בפריים".

איך בחרת את שם הספר?

"השם היה ברור לי מההתחלה. 'עבודת אדמה' זה משחק מילים במובן הציוני, החלוצי והשורשי. כל מי שגדל כאן על ערש התרבות ועל העבודות האיקונית של החלוצים בטבע, מכיר את עבודת האדמה. זה שם שמגיע עם המון מטען".

אז את, כמו שוני בסיפור, חוזרת עכשיו למושב בו גדלת ואפילו כותבת עליו. איך זה מרגיש?

"אני לא יודעת עוד מה התגובות של האנשים במושב, וכמובן שאף אחד מהם לא ימצא את עצמו בתוך הספר. אנשים סביבי דווקא קצת מקווים שכן, אבל ביקשתי מהם שלא יחפשו. אני סלב מקומי כאן, מאז שחזרתי. ראיינו אותי לעלון המושב, ולאנשים יש מטבע הדברים סקרנות לגבי הספר. אבל הספר הזה הוא יותר הלך רוח, הלך של מקום, ולא הסיפור האישי שלי. מי שמכיר אותי ממש טוב יוכל לזהות קווים של דברים שקרו, או כמעט קרו".

"סצנה שזכורה לי היטב היא הסצנה בה שוני מגיע לארץ ופוגש את ההורים שלו בשדה התעופה, והם מתחבקים, כמשולש. זאת סצנה שהיה לי קשה לכתוב. גרתי שנים מרוחקת מההורים שלי, וזה היה עניין שתמיד לווה ברגשות אשמה ובייסורי מצפון, על כך שאני לא נמצאת ושבכל פעם שנפגשים, מרגישים את המרחק. את הרק פעם בשנה הזאת, שמתראים".

תמיד אומרים שלחיות במקום קטן, זה לשלם מחיר גדול.

"כשגדלים בכפר נידח ומרוחק לא יודעים שקיים משהו אחר. וגם אם יודעים, עדיין יש תחושה חזקה מאוד של בית, כמו מגנט, לא משנה היכן נמצאים. ברגע שחוזרים מנסיעה או טיול, רואים את הברוש הראשון מבצבץ ויש איזו אנחת רווחה. בתחושה שלי, וגם בספר, הזמן בכפר כזה נעצר מלכת. זהו סוג של יקום מקביל.

"אבל ברגע שמתבגרים ועוזבים, החזרה לאחר שנים רבות היא מאוד טעונה. כי מצד אחד התחושה שזה 'הבית' נשמרה לחלוטין. מצד שני, יש גם תחושת הזרה - דווקא משום שהדברים כאן כמעט ולא השתנו, זה מחדד לי עד כמה אני השתניתי, ומעלה שאלות האם המקום יכול כעת להעניק לי את מה שאני צריכה, האם הוא עדיין 'בית' עבורי במלוא מובן המילה. את זה עדיין מוקדם מדי לדעת".

במהלך עבודתה בניו יורק גולוד ניהלה קשר רציף עם סופרים ישראלים וזרים, שעוררו בה השראה לכתוב. אחת מהן היא סופרת צרפתייה ממוצא איראני בשם לילה עזאם זנגנה. "לילה לקחה אותי לגאלות ולמסיבות נוצצות בתחום הספרות. פתאום פגשתי אנשים שהתרגלתי לומר את שמם בהערצה, כמו זיידי סמית או פול אוסטר, וגיליתי שהם כמוני-כמוך. אני חושבת שההכרה הזאת גרמה לי להרגיש שגם אני יכולה. המפגש עם לילה, לצד עוד חברים סופרים שעודדו אותי, גרם לי לנסות לכתוב ברצינות. יצא לי לפגוש את רוב הסופרים הישראלים ואני מכירה את רובם, וכל אחד מהם העניק לי משהו".

הספרות הישראלית לא ממש פורחת בשוק הספרים האמריקני.

"כי מעמדה של הספרות הישראלית שם לאו דווקא קשורה אליה. בכל חוגי הספרות באמריקה מדברים על כך שיש בעיה רצינית עם ספרות מתורגמת, כי רק שלושה אחוז מכלל הספרות שיוצאת שם, היא זרה ולא אמריקנית. יש אפילו הוצאה בשם 'שלושה אחוז' שקראה לעצמה על שם הנתון הזה. בתפקיד שלי בניו יורק

ממש נשכבתי על הגדר כדי שיכירו עוד ועוד ספרות ישראלית. הרעיון היה לפתח קשרים אישיים עם כל האנשים שמחליטים, ומהמקום הקטן שלי, אני חושבת שהצלחתי לתרום דבר מה. לא הייתי מתנגדת להשתתף בכל יוזמה שתמשיך לקדם את הנושא הזה גם בעתיד".

על איזה ספר ילדים גדלת?

"כל הקלאסיקות, שעכשיו הן מאוד רלוונטיות לחיי, כי אני מקריאה אותם לילד שלי. 'תירס חם'. 'הבית של יעל'. 'פלוטו'. 'מיץ פטל'. 'דירה להשכיר'. מגיל מעט יותר מבוגר אני זוכרת את "גבעת ווטרשיפ" - ספר מקסים ונורא כאחד, שהפעים אותי והפחיד אותי, ואפילו שכן אצלי בחלומות ימים רבים".

מאיזה סופר היית רוצה לשמוע דעה על כתב היד שלך?

"מצ'כוב. אני מעריצה אותו מאז ומתמיד. הוא כתב סיפורים קצרים ומחזות, וזה אומנם לא הז'אנר שלי, אבל בהחלט הייתי מעריכה את דעתו".

יש לך איחולים לספרות הישראלית?

"הייתי רוצה לגלות עוד ועוד כישרונות מפתיעים ומרגשים בזירת הספרות בארץ, ולאחל לסופרים שיזכו להכרה בינלאומית רחבה ושיתורגמו לשפות רבות".