מלחמת החפירות המאויירות

בדיוק לפני מאה שנה מאזן הכוחות העולמי השתנה: האדם למד באופן ראשוני מהו המחיר הגבוה של מלחמה כוללת. ארבע שנים של קרבות גבו את חייהם של מיליוני חיילים ואזרחים תמימים. אירופה דיממה.

באותן שנים חי ופעל קריקטוריסט צרפתי בשם גאס בופה, וכשנקרא לדגל הוא עטה את המעיל הכחול ולחם בעצמו בחזית. גאס נלחם ברופאיו שלא יכרתו את רגלו עקב פציעה, ובזמן החלמתו המשיך לשלוח איורים עדכניים מהחזית.

גאס בופה. בין אנושיות לאי-אנושיות

במכחולו הוא תיעד בהומור מעודן את גיבורי המלחמה שבים לביתם קטועי גפיים, את אחוות האחים האוחזים בנשק, ואת האמיצים שכבשו את יצר ההישרדות וצעדו בראש מורם אל תוך עין הסערה. אך הוא לא פסח גם על אותם הרגעים שבהם האדם לבש מדים ואיבד את אנושיותו בחסות ארצו ודגלו.

הוא אייר חיילים רוצחים ואונסים באכזריות את הנקרים בדרכם, בוזזים ומשאירים עיירות ציוריות בלהבות - וכל זה בהומור נוראי. זה אמנם לא היה ממש מצחיק, אבל גרם לך לחשוב. ובכלל, איך תתמודד עם המציאות הקשה, אם לא תעקם טיפה את הפה כלפי מעלה? אנחנו היהודים הרי מומחים גדולים בנושא.

מציאות קשה בהומור נוראי. עבודה של גאס בופה

כל זה היה לפני מאה שנים, אבל היום, הצרפתים לוקחים את כל הקומיקס הזה מאוד ברצינות. השנה, בפסטיבל אנגולם שבצרפת, עיר שנחשבת לבירת הקומיקס האירופית, התור הארוך ביותר היה מחוץ לתערוכת הקומיקס "מלחמת החפירות" של ז'אק טארדי.

גשם זלעפות ירד על העיירה העגמומית ושר התרבות ופמלייתו מיהרו אל שורת רכבים שחורים, לאחר שכיבדו בנוכחותם את המעמד. אך לאנשים ברחבת המוזיאון שעמדו עם המטריות, כל זה לא היה אכפת. הם חיכו שעה ארוכה כדי להיכנס אל החפירות.

"מלחמת החפירות" של טארדי. מה באמת קרה שם

"מלחמת החפירות" היא תערוכה על פי נובלה גרפית של ז'אק טארדי, מ-1993. זהו סיפור התקדמותה ונסיגתה של החזית הצרפתית בארבעה פרקים כרונולוגים, כשכל פרק מוקדש לשנת לחימה. ככל יוצרי הקומיקס מהשורה הראשונה, גם טארדי נעזר בחומרי ארכיון ובצילומים תקופתיים. הוא אף עזב את הסטודיו שלו וביקר בעצמו בשדות הקרב מספר פעמים, כדי להבין את תוואי השטח וליצור איורים מקדימים.

העבודה הרבה של טארדי השתלמה. הוא צייר בעיקר בגוונים אפורים ובדיוק היסטורי רב, כמעט כמו צלם צבאי, כיצד המחילות התמלאו בגז חרדל, וגם את ההפצצות של מטוסי הפוקר הגרמניים. טארדי מקדיש בעבודתו משבצות קומיקס רבות כדי לספר על המרד הצרפתי הגדול והבריחה ההמונית של החיילים אל העורף ב-1917.

המלחמה מהעיניים של טארדי. מרהיבה ומזוויעה

"מלחמת החפירות" מספקת כיסוי נרחב, דוקומנטרי כמעט, של החזית הצרפתית, עד לסופה של המלחמה המרהיבה והמזוויעה כאחד, ב-11 בנובמבר 1918.

התערוכה הזו היא אות ומופת של עיצוב ועבודת אוצרות. קומיקס הוא מדיום אישי, המשבצות קטנות, וחווית הקריאה אינטימית. את העיקרון הבסיסי הזה הצרפתים הבינו מזמן, ולכן חילקו את חלל המוזיאון למסדרונות דמויי חפירות, וסיפקו תאורה חלשה ומרצדת. כצופה, אתה נאלץ להתקרב אל העבודות ולהילחם על מקומך בתור המשתרך.

"החדר האחרון" של טארדי (צילום: עדי רשף)

הם לא שכחו להוסיף ברקע הדי פיצוצים מדיטטיבים ואקורדיון נוגה,

שתרמו לתחושת חלום בלהות. החלל האחרון הוא הסוף הבלתי נמנע. תחת שמיים של דגלים מרוטשים, אחת לצד רעותה עומדות המצבות דומם. ובצרפת, ארץ הפוליטקלי קורקט, לצד מצבה הנושאת את שמו של טארדי, נמצאת גם מצבה אחת עם מגן דוד וכמובן אחת עם חצי סהר. איך לא?

באנגולם מקדשים את מלחמות העבר, ובצדק. קונפליקט צבאי הוא בסיס נפלא לסיפור טוב ולתערוכה מצוינת. מלחמה נוספת, עדכנית יותר, התרחשה מחוץ לאוהלי התצוגות. שם חברת סודה סטרים הישראלית, אחת מנותנות החסות לפסטיבל, נאלצה להתמודד עם עצומה הקוראות להחרים את השתתפותה באירוע, לצד קריאות גנאי מצד יוצרי קומיקס (אך זה לא הצליח להעכיר את האווירה).

סופו של האירוע, אגב, היה מתוק במיוחד. ספרה של רותו מודן "הנכס", זכה בפרס מיוחד מטעם השופטים בפסטיבל. תענוג גדול היה גם לראות נציגות כחול-לבן של ההוצאות הישראליות עצמאיות "לב אפור" ו"פורנו" באוהל הדוכנים הבינלאומי. יישר כוח.

לבלוג של עדי ונמרוד רשף